בבית הספר, יום רציף או מפוצל?

נראה מדהים שהוויכוח הזה מתרחש היום בארצנו, מכיוון שבילדותנו לא דיברנו על זה בכלל (עד כמה שידוע לי) וילדים מוצצים את הבוקר שלנו אחר הצהריים שלנו בבית הספר, מה שמותיר אותנו מעט מאוד זמן פנוי לעשות את מה שכנראה הניע אותנו ביותר: לשחק ולתת חופשי לדמיון שלנו.

כיום, לעומת זאת, ישנם יותר בתי ספר ספרדיים שמבצעים את היום הרצוף מאלו שעוזבים אותו, מכיוון של 62% כבר יש שעות אינטנסיביות, לעומת 47% שעשו את זה בשנת 2009. עכשיו, כמו כל שינוי, הספקות מופיעים מכיוון שיש מי שחושב שעדיף לא לשנות ויש יש הסבורים שהאידיאל הוא לעשות זאת. התשובה המושלמת לשאלה לא קיימת, אבל יש כמה טיעונים בעד ונגד כל אחת מהאפשרויות וזו הסיבה שאנחנו הולכים לדבר על זה היום: יום רציף או יום מפוצל?

מה המסע המתמשך

לפני שנכנסים לוויכוח על האפשרות הזו או אחרת, עלינו להסביר ממה מורכב המסע הרצוף. זהו לוח זמנים לבתי ספר בהם כל שעות הלימודים דחוסים כך שיש להם כיתה עד שתיים אחר הצהריים.

על מנת שבית ספר יאומץ את היום הזה, מתקיימת הצבעה במרכז עם האבות והאימהות כגיבורי ההחלטה.

מה אומרים המחקרים

החסד הוא אם כן לדעת מה המחקרים שנעשו בהשוואה בין שני סוגי יום העבודה. עם זאת, החסד אינו שלם מכיוון שמחקרים מבוססים על סקרים ו התוצאות אינן חד משמעיות. בואו נגיד שלמחקר יהיה שימושי יחסית, יידרשו שני בתי ספר דומים מאוד לפעולה ועם תוצאות דומות שניתן היה להשוות ברגע שאחד מהם שינה את היום ליום. כדי שהתוצאות יובאו בחשבון, יש לסמן את ההבדלים די בין בית ספר אחד לשני, מכיוון שאם יש מעט הבדל, אפשר תמיד לומר שהסיבה היא סיכוי.

באופן אישי שמעתי על מחקרים המצביעים על כך שעדיף לעזוב את היום, עם זאת הכל תלוי בתנאים שבהם הוא נעשה (ואז אני מדבר על זה).

מציע את דעתי בעניין

ואז, בהיעדר נתונים תקפים שעליהם ניתן לתמוך בהחלטות, נותרו רק דעות וטיעונים בעד ונגד, על כל מה שעל השולחן לבחור. אני מציע לך דעתי האישית על סמך איך אני חושב שהימים צריכים להיות ואז כולם יכולים להתווכח על זה.

אם הייתי צריך להצביע היום ביום הלימודים של ילדי הייתי בוחר למסע המתמשך לעניין אמפתיה: אם יתנו לי בחירה אם אני מעדיף לעבוד בבוקר או אחר הצהריים, או אם במקום זאת אני מעדיף לפצל את היום שלי לשניים, אני תמיד אבחר את הראשון, כי אחרת הזמן שבין תחילת העבודה והסוף תמיד גדול יותר וקשה יותר לנצל את הזמן הפנוי. אותו דבר קורה עם הילדים, בצהריים הם חוזרים הביתה לאכול ולשחק למשך זמן מה ואז הם צריכים לחזור לבית הספר כדי להיות שם בין 90 ל -120 דקות, מה שגורם לבית הספר באמת להסתיים בסביבות חמש אחר הצהריים, כשהוא נשאר פחות מאוחר קדימה. אם הם נשארים בחדר האוכל הם מבלים שמונה שעות מהבית (כמו כל מבוגר בעבודתו) ואם הם מבצעים פעילויות חוץ-לימודיות, דמיינו את הימים שילדים רבים מפליגים להם.

בסופו של דבר בשניים, יש להם כל אחר הצהריים קדימה לשחק, גם לעשות לימודים מחוץ לבית הספר או להיות עם המשפחה. הבעיה, כמובן, היא שלחלק מההורים יש לוחות זמנים שבהם הזמן לבלות עם ילדים גם לא ישתפר.

כשמדובר באוכל, אין לי הרבה בעיות, מכיוון שהילדים שלי לא נשארים בחדר האוכל. עם זאת נאמר שבמקרה של עבודה רציפה, יכול היה לקרות שבתי ספר רבים ביטלו את שירות פינת האוכל (למרות שהכל צריך להיאמר, ילדים רבים כבר לא נשארים בגלל שהם צמצמו את מלגות חדר האוכל עם הקיצוצים הארורים).

ברמת הנסיעה, בביתנו זה היה נופל כברכה משמיים, מכיוון שעכשיו עלינו לעשות ארבע טיולים יומיים כדי לקחת אותם ולאסוף אותם, להיות אלה של אחר הצהריים די מעצבנים, אם ניקח בחשבון שהם נכנסים בשעה 15:00 ויוצאים בשעה 16:30 בערב אתה משאיר אותם בבית הספר, אתה חוזר הביתה ו אז אתה צריך לצאת שוב לאסוף אותם.

בכל הנוגע לביצועים של ילדים, קשה לומר שעם יום אחד יהיה להם ביצועים גדולים יותר מאשר אצל האחר. אנשים בניגוד ליום הרצוף מסבירים כי לא מומלץ שילדים יקבלו יותר משלוש שעות הוראה בבת אחת, וזה משהו שקורה ברגע שהם מבצעים את ההפסקה היחידה בבוקר.

מצד שני, הזמן שהם הולכים אחר הצהריים כשהפיצול של היום הוא לא שהוא פרודוקטיבי להפליא, אני חושב, מכיוון שילדים פחות פתוחים, יותר מפוזרים, הם יודעים שהם קצרים ו הם לא משתתפים כמו בבוקר (יאללה, זה יכול להיות לא פרודוקטיבי כמו הזמן שאחרי גן המשחקים בבוקר במקרה של המסע הרצוף).

כהצעה נוכל לאמץ את המודל הפיני, שבו הילדים נחים 15 דקות בכל שעהבידיעה שאי אפשר להם להשתתף בפרקי זמן ארוכים יותר. יום רצוף עם מספר הפסקות יהיה בדרכי לראות יותר פרודוקטיביים מאחד בו הם הולכים הביתה, להתנתק ואז צריכים להתחבר מחדש, כפי שהם נראים כעת ויעילים יותר מיום רציף עם הפסקה יחידה של 30 דקות.

אם אנחנו מדברים על שעות אחר הצהריים החופשיות, כל הזמן שנותר, אנשים רבים מתלוננים שעם היום הרציף הם יכולים לפספס את החוץ-לימודי המוצעים בבתי הספר ואנשים רבים, עם סיבה, שלא יהיה אף אחד עם הילדים כאשר תחזור הביתה. במקרים כאלו, או במקרים בהם למשפחות אין את האמצעים, הזמן או המוטיבציה להעשיר את שעות אחר הצהריים של ילדיהם, חלקם עשויים בסופו של דבר לבלות את שעות אחר הצהריים שלהם מול הטלוויזיה, המחשב או המסוף.

במקרים אלה, באופן הגיוני, יהיה מעניין המלווה את המסע המתמשך הערים יציעו פעילויות לילדים, שההורים התבשרו על הצעות אלה וכי היו אפילו פעילויות להורים ולילדים (או שכמה קבוצות של הורים יצרו אותם), כדי להמשיך ולהציע גירויים, תרבות וחינוך לילדים בשעות אחר הצהריים. אנו נמצאים בתקופות משבר ואנשים חסרי יוזמה אינם חסרים, כך שאני בטוח שלפני לידת הצורך בפנאי, ספורט ותרבות בילדים, הופיעו מרכזים שמנסים לענות על צרכים אלה.

אם כבר מדברים על תקציבים, ברמה הכלכלית מוקצים פחות כסף לחינוך, מכיוון שכשפחות ילדים נשארים אחרי הלימודים פחות ילדים נשארים בחדר האוכל ופחות ילדים יוצאים מבית הספר. כדי למנוע את המסע הרצוף להפוך לפיתרון, קיצוץ, יש להקדיש את הכסף שנחסך כדי להפוך את הערים לידידותיות יותר לילדים, מוכנים יותר לחיות איתם, פחות אפורים, ירוקים יותר, עם יותר הצעה תרבותית בעלות מופחתת וכו '.

דעתך?

לאחר שתסביר מעט מה עמדתי, אני רוצה שתתן לנו דעתךמה אתם חושבים על זה ואם ילדיכם כבר עובדים באופן רציף, איך החוויה?

בעיניי, ועושים שוב תרגיל אמפתיה, אם הייתי שוב ילדה, הייתי שמח הרבה יותר ללכת לבית הספר עד שתיים אחר הצהריים, כשכל אחר הצהריים שלפנינו יגדל כאדם עם ההורים שלי. או עם ילדים אחרים (או עם שניהם) ועם פעילויות אחרות. אפילו בשעות אחר הצהריים אפשר היה להשתמש בהם כדי למצוא מידע על מה שלמדו בבוקר אם הם היו מצליחים להניע את הילדים מספיק כדי להמשיך להיות סקרנים בצורה מוזרה.

וידאו: "התפתחות המדע" 3. מדעי הרוח. 33 ארכאולוגיה, מקרא והחברה הישראלית - ישראל פינקלשטיין (אַפּרִיל 2024).