הסיפור של קרלוטה: היא הייתה ידועה במקרה וזה היה הוריה עד שעזבה

אנא אל תקראו רשומה זו אם אין לכם זמן לכך. אם אתם עושים דברים אחרים, השאירו להם רגע אם הם יכולים לחכות, ואם אתם לא מחכים לרגע זה עד שתסיימו הכל ותוכלו להקדיש כמה דקות לקריאתו וכמה דקות אחר כך לעשות דבר מלבד לחשוב מה אתם פשוט קוראים. אני אומר את זה מכיוון שהייתי צריך זמן טוב אחרי שקראתי את הסיפור של קרלוטה כדי לחקור את עצמי (התבוננות פנימית, הם קוראים לו), וכמובן, לייבש את דמעותי.

קרלוטה נולד במאי 2012 במדריד. הוא נולד עם כמה בעיות והוריו הביולוגיים התעלמו ממנה. יום אחד, במקרה, זוג, זה שמספר את הסיפור, פגש אותה בבית החולים, נודע כי אין לה מי שידאג לה (ללכת עוד קצת, אין לה אפילו מישהו שייתן לה קצת אהבה) ואחרי ספקות רבים, לאחר אי וודאות רבה, קיבלו בני הזוג את ההחלטה שמעטים אנשים יקבלו: הם הפכו להוריהם עד שהוא עזב.

חשבתי לספר את הסיפור במילים שלי, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לעשות את זה כדי לא להסתכן בהשאיר משהו או בסופו של דבר לגרוע מהסיפור. אביו של קרלוטה הסביר זאת בבלוג שלו כל כך שהעתיק את הכניסה, כפי שהוא ביטא אותה, כך שלא תפספס שום פרט.

קרלוטה נולד בתחילת מאי 2012 במדריד. הוא הגיע לעולם עם כמה בעיות וננטש על ידי הוריו הביולוגיים (שלא ניתן לשפוט, הייתה להם הילדה במקום לזרוק אותה למכולה). הוא לקה בפנאומופתיה כרונית ונדרש חמצן לנשום, באמצעות משקפיים מיוחדים, של אלו שהוכנסו בבתי חולים. צווארו, חזהו וזרועותיו היו מעט קצרות מהרגיל. הייתה לו מום קטן בגרון שמנע ממנו לבלוע נכון או אפילו לבכות כמו כל תינוק. הוא נהם רק כאשר התרגז, כשמשהו כאב או לא היה בנוח (הוא אמר בואו! ו-מה-מא-מה-מא-מא!). אבל למישהו היה קשה לשמוע אותה בהמולת התיבה בה טופלה. הראש גם לא היה יצור לחלוטין, מכיוון שאיש לא דאג לתנוחתה של הילדה הקטנה, ובגלל המורפולוגיה של צווארה, היא תמיד סובבה את ראשה לאותו צד. היו לו שתי אנגיומות, בליטות שהיו די לא נעימות לראות אך שהרופאים אמרו שנעלמו עם הזמן; אחד בראש ואחד מאחור. זה מאחור היה בקנה מידה. הרופאה שתגיע אלינו מעט אחר כך אמרה לנו שיש לה פרצופים גסים, פנים עם תווי פנים גסים, בטח סימפטום לתסמונת שלה, נכון להיום שעדיין לא ידוע.

שניים מחברינו הטובים ביותר, שלעולם לא נדע להביע את הכרת התודה שלנו מספיק, הכירו לנו את קרלוטה הקטנה ב- 25 באוגוסט 2012, כשהיא מנצלת את הביקור בתינוק שלה שזה עתה נולד, שהודה גם הוא נלחם כמו אלוף.

כשאלנה ואני הצצנו לתיבה, קרלוטה ישבנו בעריסה ממש ליד הדלת. היה לו הבעה זועפת, קמטים ומבט עצוב. הייתי לבד בזמן ששאר התינוקות היו בזרועות אמם, איש לא לקח אותה. זמן רב לאחר מכן נגלה שחלק מהאחיות לקחו את זה כשהיה להם זמן פנוי, וזה גם לא היה רגיל.

היינו רק ברגעים ספורים, אבל עם היציאה שלנו הותקפו על ידי מבול של רגשות ורגשות מעורבים. האינסטינקט האבהי, הלב השבור של המחשבה שתינוק ננטש, איזה בלגן אנו עומדים להסתדר, מי אומר לנו לסבך את חיינו, את מי אנו להגיע למקום בו הם לא קוראים לנו, שאם הילדה לא יפה (וגם קרן), שאם כשאגדל איך יהיו, אילו חיים קשים יהיו, אני רוצה לקחת אותם איתי הביתה ... כולם נשטפים בהתקפי חרדה לסירוגין. זו לא תהיה הפעם האחרונה שהולכת לקרות לנו. אפילו חודשים אחר כך, בהיותו חלק מחייו, עם החלטות רבות שהתקבלו, הספקות יתקפו אותנו.

למרבה המזל, אחרי כמה דקות, הוצאנו את ראש הטבור שלנו ושאלנו את עצמנו את שתי השאלות היחידות שהיו מועילות לכל דבר: מי הולך לתת לקרלוטה אהבה, נשיקות וחיבוקים? ומה אנחנו יכולים לעשות בשבילה?

בזכות הצוות הרפואי של בית החולים הייתה לנו גישה לקרלוטה כמתנדבים לבקר אותה. קהילת מדריד אישרה לנו לבקר בה לאחר שהבהירה מאוד שהבנו כי אין קשר בין סיבה להתפתחות בין התנדבות לבין אימוץ אפשרי, שעלו לנו 10 יום של אי רואים את הילד.

התחלנו לבקר בו ב- 3 בספטמבר 2012. ב- 9 באוקטובר 2012 התחלנו את סדנת הכנת האימוץ וב -15 העברנו את המסמכים כדי להתחיל בתיק האימוץ של קרלוטה.

תהליך האימוץ שלנו היה קצת מיוחד. פגשנו את קרלוטה והצענו להיות ההורים שלה. התנדבנו עבורה ולא אף אחד אחר. מטרת הביקורים שלנו הייתה תמיד שלקרלוטה היה הדבר הכי קרוב להורים. אם הם לא היו נותנים לנו להיות ההורים שלהם, לפחות, היינו הסנדקים שלהם.

אלנה שהתה איתה כמעט כל היום בבית החולים, והלכתי לראות אותה כמעט מדי יום אחרי העבודה. הלכנו גם בסופי שבוע. בהתחלה זה היה מתנדב, כפי שהבהרנו מאוד, אבל לאט לאט החיים שלנו היו סובבים סביב זה יותר ויותר.

מדהים כמה מאושר יכול להיות אדם כשהוא מפסיק לחשוב על עצמו ומושך את מלוא תשומת ליבו לאחרים. אלנה ואני נלחמנו בשבילה שתלמד לאכול (היא קיבלה לאכול כמה בקבוקים גדולים), גירדנו אותה ללמוד דברים (היא אהבה את הרישומים של פוקויו ואת קטעי הגירוי באייפד), עשינו איתה התעמלות, שכבנו איתה מפוזרות מלמעלה, דאגנו לה כשיש לה חום, שיחקנו איתה ... בקיצור, העברנו לה אהבה והשגיחנו על רווחתה.

ומה איתה. היא הייתה לוחמת מהרגע שראתה את האור לראשונה, הייתה לה גאון אדיר ולימדה אותנו שיעורים לא כתובים על החיים, מאלו שרק אב יכול לחוות וכמעט אף אחד לא מבין עד שהוא חי אותם קודם אדם, להרבה מילים שמשמשות. אה, וכלום מכוער. פשוט הייתי צריך קצת אהבה כדי להפסיק לזעוף ואפילו לחייך. ולא היה לי שיער מטומטם. זה היה הדבר הכי יפה בעולם. נראה שזה גביזי לומר את זה, אבל זה נכון, ויש לי הוכחות.

קרלוטה עזב לצידנו ב -19 בדצמבר 2012 (יום ההולדת שלי) בלילה, לאחר רצף של אירועים שלא נוהלו כראוי. הוא מת בזרועותינו, מלווה בכל עת, בכבוד.

אנשים רבים התייחסו לכבודם. גם בבית החולים וגם בזמן הקצר בבית ההלוויות, שקהילת מדריד נתנה לנו להיפרד כמו שצריך. הוא מעולם לא עזב את בית החולים, הוא לא הכיר כמעט אף אחד ולא דיברנו עליה הרבה, וכבר היו לו משפחה וחברים שנפרדו כמגיע לו.

איבדנו בת, אבל היא העניקה לנו את החודשים המאושרים בחיינו. בתמורה, אנו בטוחים שעכשיו יש לנו מלאך בשמיים.

מכאן, מהבלוג הצנוע הזה ומהכיסא בו אני יושב כותב, אני רק יכול לאחל שבאמת יש מקום שם הילדים שעוזבים יכולים להיות מאושרים ולהודות לקרלוס ואלנה על היותם כמו שהם והסבירו שיום אחד הם החליטו להפוך להורים מאז, למרות שכעת קרלוטה איננה, הם יישארו הוריהם לנצח.

וידאו: קרלוטה! (מרץ 2024).