אני רוצה לשתף אתכם בסיפור זה של הקטע 'סיפורי הסבתא' שמצפה הילדות והמתבגר של FAROS מעמיד לרשותנו, עודד קריאה והפצה של ערכים והרגלים בריאים בקרב אוכלוסיית הקטינים.
'פייסבוק לא יודע לחבק' הוא סיפורו של נער בן 13 שמטבל את עצמו ברשתות החברתיות של האינטרנט, ועושה זאת בצורה כזו שהוא שוכח את אחד מחבריו האמיתיים, בתקופה שהוא זקוק לזה. בטח כולכם מכירים מישהו שבגלל השימוש המוגזם ברשתות החברתיות באינטרנט, מנותק חלקית מהחיים האמיתייםוזה מה שמקיים אותנו בדרכים רבות. עובדה זו נצפתה גם בקרב צעירים, ומעניקה לעצמם סיטואציות סקרניות כקולגות במכון שגרים בסמוך, אך במקום להיפגש כדי לחלוק את החוויות שלהם, הם מתקשרים אך ורק דרך הרשת.
אני יודע שהמקרים מבודדים, ושנורמלי לצפות בבנות ובבנים שאחרי בילוי של צהריים יחד מאריכים את השיחות כשהם מגיעים הביתה דרך צ'אט או הודעות על הקיר. אך כבר בתחילת 2011, מחקר התריע כי השימוש ברשתות חברתיות יכול להתנגש בצורות פנאי מסורתיות או אפילו להחליף אותן.
צעירים אוהבים את צורות התקשורת האלה בגלל הם זוכים לבולטות, מאפשרים להם לא להתאפק והם מהווים אמצעי נהדר לסוציאליזציה. למרות שעלינו להיזהר באחת מייצוגי האגו: זה נקרא יהירות ויכול לבלבל ילדים השואפים שיהיו לו יותר ממאה חברים בטוינטי, לראות כמה 'לייקים' אחרי העלאת התמונה שלהם, או זיוף רעיון של את עצמם שעשויים להיות מעוותים.
אני משאיר אותך כבר עם בראוליו, ועם הטענה שלו לערוך הרפתקה עם מרתה, למרות שהוא סוף סוף מסכים לבקר את פאבלו המאושפז בבית חולים. 'פייסבוק לא יודע לחבק', ובראוליו מגלה זאת כאשר אירוע בלתי צפוי עוזר לו 'לדרוך את המציאות.
אני חושב שאנחנו יכולים להשתמש בזה כמו כלי חינוכי עם עשרה ילדים. בכל מקרה יש צורך מאוד להרהר בחשיבותם של אנשים המצטלבים בחיינו, מכיוון שכחלק ממגמה חברתית אינדיבידואלית לפעמים אנו שוכחים בקלות רבה מאחרים (עם או בלי רשתות חברתיות). זה הבן שלי שעזר לי במחשבה זו, כשהוא אומר לי שהוא עצוב כשאיש בכיתתו לא שואל אותו על חברו הטוב (וחברתו לכולם) שביוני נאלץ לחזור לרומניה לחיות.
הסיפור שהצגתי בפניך נכתב על ידי סנדרה גומז ריי, והאיורים הם של אווה סנטנה.
