ה- Nintendo DS בכל מקום?

קונסולות משחקי וידאו ניידות, ובעיקר ה- Nintendo DS, עם נתח שוק של 70%, שבטוח יהיה גבוה יותר בקרב ילדים, הוא אחד הבילויים הגדולים ביותר לילדים.

ב- CAP (המרכז לטיפול ראשוני) בו אני עובד נהוג לראות ילדים בחדר ההמתנה משחקים עם הקונסולה שלהם. ראיתי גם ילדים איתם במסעדות, ברחוב, קניות עם ההורים שלהם בסופר וכו '.

הילד האחרון שראיתי עם הקונסולה על "תן לך את זה" (חוץ מבני בבית) היה ילד שחיסנתי לפני מספר ימים. זה היה כל כך מסובך לגרום לו להפריד בין השקפת הקונסולה ששאלתי את עצמי: ה- Nintendo DS בכל מקום?

הקונסולות אינן השטן, רחוק מכך. ילדים אוהבים אותם ובאופן עקרוני, אם הם מסוגלים לנהל את עצמם בעצמם או אם משחק משחקי וידאו לא לוקח זמן לקיים אינטראקציה עם ילדים אחרים, לשחק דברים אחרים או פשוט לעשות חיי משפחה, לא לא צריכה להיות שום בעיה איתם, מכיוון שגם ילדים וגם מבוגרים צריכים להיות מסוגלים לשחק משהו רק בשביל הכיף, מבלי לחפש למידה משנית, התפתחות מוחית מעולה או כל היעדים המשתמעים ממשחקי החינוך ששניהם הורים מחבבים אותם היום.

כעת, איפה הגבול בין הזמן בו אנו עשויים לשקול זמן אופטימלי לבין מוגזם שיכול להשפיע על מערכות יחסים עם אחרים?

הילד שרק דיברתי איתו נכנס למשרד בליווי אמו כדי לתת לו חיסון נגד רגישות יתר (חיסון נגד אלרגיה שמושם מדי פעם ואחריו הם צריכים להמתין חצי שעה בחדר ההמתנה כדי להעריך אפשרות אפשרית תגובה אנפילקטית.

בירכתי אותם עם הכניסה והאם ענתה לי, אבל לא הילדה שנכנסה לשחק במשחק שלה. אם לומר שלום או לא רואים בכך מיותר, ילדים מלווים תמיד באמהות או באבותיהם וכפי שאנחנו מבוגרים, אנחנו בדרך כלל מדברים שהם בדרך כלל לא עושים זאת.

הם התיישבו, התחלתי להכין את החיסון והאם ביקשה ממנה לעזוב את המסוף. הילד לא עשה זאת והרים את עיניו רק כשהלכתי לחסן אותו, בעיקרון לעצום את עיניו ולסבול את כאב הניקוב.

לאחר מכן הוא המשיך לשחק כשיצאו מהמשרד לכיוון חדר ההמתנה.

כעבור חצי שעה ניגשתי להראות לי את הזרוע ולהעריך את התגובה האפשרית ואמרתי: "בוא נראה, תראה לי את הזרוע." חיכיתי שהוא ירים את שרוולו ויראה לי את המקום בו נקב. הוא לא עשה זאת, אם כי הביא את זרועו אלי, מבלי להרים את ידיו מהפקדים של ה- Nintendo DS שלו.

"יאללה גבר, אני צריך להרים אותך לשרוול שלי?" שאלתי בלעג (שאני לא מתעצבן) בזמן שהרמתי אותו. שמתי לב שלא הייתה תגובה והוא ענה: "כן", בלי הרבה הרשעה ואולי בלי לדעת אם לענות על שאלתי או לא.

העובדה היא שמעריך את כל הסצנה, תהיתי באיזו מידה עלינו לאפשר לילדים לחיות מפלסים כשהעיניים שלהם על המסך.

כאמור, ראיתי ילדים במסעדה, אוכלים עם משפחותיהם, מנחמים ביד ותמיד חשבתי אותו דבר: עם מעט הזמן שילדים מבלים עם ההורים שלהם (ולהיפך), מה הם עושים בשבת אוכלים עם קונסולה?

אני חושב שיש הרבה רגעים לאורך היום לשחק זמן מה עם ה- Nintendo DS (ואם גם אחד לא משחק שום דבר קורה), כמו לאבד את הדרכים לפני אחרים (אם מישהו פונה אליך, חפש למעלה ולהקפיד עליו) ואיך לאבד הזדמנויות ללמוד להתענג על הסביבה בעיניים ולשוחח קצת עם המשפחה.

מסעדה היא זמן אידיאלי לדבר עם כולם, להסביר ולהקשיב, להתבונן בהתנהגותם של אנשים אחרים, המלצרים, קישוט המסעדה, טעם הכלים שהם מגישים וכו '.

הביקור אצל האחות הוא זמן טוב לבזבז שלושים דקות בשיחה עם אמך על מה שעשית באותו יום ולהקשיב לה אומר לך מה היא עשתה.

זה גם ששום דבר לא קורה לקחת את הקונסולה, אבל אני כהורה הייתי שובר בלם אם הבן שלי היה מאבד את היכולת לתקשר עם אנשים אחרים ונענה בלי להסתכל מהמסך.

אולי חלק מהבעיה הוא באבות ובאימהות, שאינם עוזרים לפנות רגעים במיידי משפחה של תקשורת ואושר. אולי הם אפילו משתעממים עם הוריהם וזו הסיבה שהם לוקחים את הקונסולה. אני לא יודע, מה אתה חושב על זה?

כרגע, בבית שלי, יש חוק לא כתוב (או מילול, כרגע), האומר כי נינטנדו DSלמרות שהוא נייד, הוא לא יוצא.

תמונות | פליקר (ffg), פליקר (סת וו.)
בתינוקות ועוד | משחקי וידאו עשויים לשפר את בריאות הראייה אם משתמשים בהם נכון. האם מדעי המחשב בעידן הילדים טובים או לא?

וידאו: לא תאמינו איך נראתה הקונסולה של נינטנדו לפני 30 שנים! חוזרים בזמן (פברואר 2020).