לרגל יום האב, שכבר קרוב, אנחנו עושים בימים אלה את הבלוגרים המיוחדים, עם ראיונות עם כמה מההורים הידועים ביותר ברשת, שמספרים לנו מעת לעת דברים על חייהם מאז שהם הורים.
היום יש לנו קרלוס, מחבר הבלוג אבא כמו דארת 'ויידר, שהבלוג שלו בולט בהומור הטוב שלו, בפשטותו בספר לנו דברים ובו זמנית גם לתשוקה והחיבה שבה הוא כותב.
קרלוס הוא חצי תסריטאי, מדיום מנהלי, הוא בן 37 והוא אב לשני ילדים בשם מרטי ומריו, להם הוא מקדיש רבים ממגבלות הכנות שלו. למעשה, לפני מספר ימים יכולנו לקרוא אותו במכתבו ליום האב, בו הוא בעצם ביקש סבלנות.
מה הוביל אותך להתחיל לכתוב בבלוג?
הייתי זקוק לשני דברים חיוניים בחיי הכאוטיים, מצד אחד כדי לעשות את מה שאני הכי אוהב בעולם: לכתוב, ומצד שני, לראות שזה של אבהות היה משהו יקר אבל זה היה מאוד קשה ושהייתי עולה על עצמי, להיות מסוגל להרפות קיטור, להיות מסוגל להראות את הדאגות שלי, לשתף את החלומות שלי, הפחדים עם הורים אחרים, אז אני מרכיב את הכל ... והבלוג נולד. וזה חסכתי בפסיכולוג ... וכפי שתמיד התאפיין בכל דבר, הייתי זקוק מיד למישהו שייתן לי כבל ויתן לי דחיפה, אז חברתי והבלוגרית קריס מו מהבלוג 'מרתה מבע' קבעו את ההנחיות, לימדו אותי איך וורדפרס מתנהלת ( לעזאזל, תראה שזה מסובך), ונתן לי את מה שהייתי כל כך זקוקה לו: האמינו בי והייתה התמדה.
מה הבלוג נותן לך?
זה נותן לי הכל. סיפוק, אושר, פיטורין, שתף, שתף, שתף. שלדעתי זו רוח הבלוג: שתפו הכל עם אחרים. העצב שלי, השמחות שלי, מצבי רוח משתנים כמו רכבת הרים ארורה, כל מה שאני מרגיש, מה אני חי, אני לוכד בבלוג, אני מראה את זה לאנשים, והם לא רק קוראים אותי, הם גם מסבירים את חי, הם עוזרים לי, הם עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי מה הם מרגישים. זה שיתוף רציף באבהות ... זה דבר נפלא.
האם אתה עדיין מרגיש כמו דארת 'ויידר? ואם יש ספקות, איך אתה חושב שהוא הרגיש?
חה חה חה! כמובן אני מרגישה כמו דארת 'ויידר בהרבה פעמים. ולא, אני לא גאה בזה, להפך. עם זאת, בחיי היומיום אני לומד להיות פחות, להזדהות יותר עם ילדי ולגשת לאופן שבו אני רוצה לחנך אותם. זו מטרה, למידה מתמשכת. אתה לומד מהם, אתה לומד מהורים אחרים, אתה לומד מהחיים. והדבר היפה הוא שעם הזמן אתה מבין שעמוק בפנים, הילדים שלך הם התשובה. הם אלה שיודעים יותר על כל העולם, אתה פשוט צריך ללוות אותם, להדריך אותם, לפנק אותם הרבה, לתת להם להתלכלך, יש להם התפרצויות זעם, הם מטפסים על העץ הזה כל כך גבוה גם אם זה יגרום לך התקף לב וזה שיאפשרו להם להראות את עצמם כמו שהם, שהם מכירים את העולם המוזר הזה שהם חיים, שהם מכירים זה את זה, כן, תנו להם להכיר אחד את השני. "להיות אבא זה משהו כאוטי ומרגש, אבל יפה ונפלא" בשאלת דארת 'ויידר, אני מתאר לעצמי שהוא חשב שהוא מצליח. הוא רצה לכבוש את הגלקסיה, ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת ליד בנו ולנסות לשכנע אותו ללכת לצד האפל. עם זאת, הוא רק קורבן עלוב של הקיסר הרשע, וכאשר הוא נפטר סוף סוף מרוע כזה, הוא יכול להתפייס עם בנו. במערכת היחסים החולה ההיא בין הקיסר לדרת 'ויידר, ומה שאני הולך להסביר לך זו תיאוריה אישית מאוד, היא דומה מאוד ליחסי אב עם סביבתו. האב שנחשף יום אחר יום למילים מסוגו: "הבן שלך לא מתנהג, אתה צריך להעניש אותו", "אל תיקח אותו בזרועותיו עד כדי כך שהוא יתרגל לזה", "אל תניח לו לישון במיטה שלך", "תן לו לבכות כי הוא מתגרה בך" ... וברבריות אינסופיים, סביר להניח שהוא יאמין בזה, ישים לב לכל זה, ואולי בסוף הוא עושה דברים שהוא לא מרגיש. עמוק בפנים האב הוא קורבן לסביבתו, וכך גם דארת 'ויידר מהקיסר. היום שאבא מצליח לעשות את מה שהוא באמת מרגיש, את מה שלבו אומר לו, באותו יום ... יהיה יום נהדר לכולם.
להיות אבא זה ...
להיות אבא זו ההרפתקה הטובה מכולם. עדיף מאשר ללכת עם אינדיאנה ג'ונס למקדש המקולל ולגלגל אותו חום, עדיף מאשר ללכת עם טינטין לירח או לאגם הכרישים, עדיף לחיות כל הרפתקה מאותם ספרים מאת טימון מאס "בחר את ההרפתקה שלך" בספר שתוכל לשנות את גורלך, למשוך קדימה ואחורה ... זה מעט כאוטי, מעורער, אבל יפה, נפלא. זה להיות שוב ילד, או ליתר דיוק, זה לתת לילד הזה שיש לך בפנים שמעולם לא עזב (ואתה יודע את זה), לצאת לפגוש אותך שוב. למידה יקרה ורציפה, הרפתקה יפה ורציפה.
אנו מודים קרלוס שפתח את דלת הבלוג שלך לזמן מה אבא כמו דארת 'ויידר והוא הסביר לנו, בכנות כזו וביקום קרוב לגלקסיה רחוקה, את חזון האבהות שלו.
