לידת ילד זו הזדמנות שהחיים נותנים לך לנסות להקשיב שוב בפנים שלנו, להקשיב לליבנו, לתת חשיבות לדברים שיש להם ולהחסיר אותו מהבנאלי יותר ולהקדיש את עצמנו יותר ל"הוויה " מאשר "שיהיה." אין ספק שיותר מאב ואם חשים שהטרנספורמציה הזו התרחשה כהורים, גם בלי להיות מודעים לכך לחלוטין.
כמו בכל שנה בתאריכים האלה, אני רוצה להציע שיר ליום האם. בהזדמנות זו רציתי להתמקד מעט בשינוי ההוא, באותה טרנספורמציה שאמהות רבות מבצעות, ומעמידה את רווחת ילדיהם ואת האינסטינקט שלהן למנדט של החברה. הכותרת היא "מקשיב לליבך".
מקשיב לליבך
בנה עדיין לא נולד, אבל היא כבר מכירה אמא, היא מעולם לא ילדה לפני כן, אבל היא מבחינה שזה נפתח. התינוק, שכבר פורח, לא רוצה להתאחר, רק רוצה להחליף את הקן שלו, לחזה של אמו. וברגע יקר ומדויק הוא מגיע להישאר, מחובק, מכורבל, מוכן, ללא ספק, לאהוב אותו. היא יודעת את זה, היא מריחה את זה, היא מרגישה את זה, יש המון אור, יש המון בגדים, יש המון פחד, הרבה נפש, רק העור, רק אצבעותיה, רק פיה. יש המון בהווה הזה, והיא מחליטה ללכת יחפות, "רגליים יחפות!", אף אחד לא מבין את זה, זה לא משנה, היא קמה. השאר את האספלט הקר מאחור, השאר את האפור, עקוב אחר הירח, הגיע לנהרות, להגיע לירוק, לעצום עיניים, לחבק אותך, לערסל אותך. יום האם שמח
מוקדש לכל האמהות שהיום החליטו לשים את הבלם בחברה התזזיתית והחולה בה אנו חיים והחליטו להוריד את נעליהן, להרגיש את האדמה, למצוא את מוצאה ולגדל את ילדיהן על ידי עקוב אחר תכתיבי ליבם, לעצום את העיניים כדי להריח את החיים שהם נובעים ולהוריד את מה שנשאר כדי להרגיש טהור ככל האפשר.
