נראה כי זה היה מאה, או לפני מספר שנים, כאשר ישבתי בשולחנות המתכת והעץ המלאים בסימנים שהשאירו רבים אחרים כמוני במהלך השנים. אני זוכר מעט מאוד שמות של אותה תקופה, גם מורים וגם תלמידים, אז לא אומרים שזה מפלה. אבל מה שאני כן זוכר הוא מערך שלם של כללים שהיה צריך למלא אותם בקפדנות, ללא תשאול, ללא קשר לטוב או לרע שהם הביאו לאותה חברה באותה תקופה, זה היה משהו לטובה החברתית שהם אמרו ואתה ציית או לפחות עשית רוב הזמן.
היום אני בא לדבר על הכל מה שלימדו אותי בבית הספר שלא הייתי צריך ובני לא צריך, אני מקווה שכן לפחות.
לבש את החולצה בתוך המכנסיים
עבור מי שלמד לבית הספר בשנות ה -70 וחי את תנועת שנות השמונים מהפרובינציות, היה זה אכזבה לראות את המאמץ הזה של הכמרים מכיוון שאחד התלבש לפי העיצובים שנכתבו בספר הראוי למדפי מועדון רבותיי. הלונדונים, לפחות, כולם עברו לתג ופתאום התחלנו להתלבש עם חולצות גדולות בגודל של שלושה גדלים עם החצאיות מבחוץ, ז'קטים עם רפידות כתפיים, חצי ליטר קצף בשיער וחוסר כבוד מוחלט לאותם חוקים כמה מאמץ הם משקיעים.
זה היום שאני עדיין מצחיק מאוד בכל הנורמות החברתיות האלה של איך צריך להתלבש ובמיוחד על מה שכבר לא לובש או יילבש, שאתה מכיר כאופנה. ומעל הכל, אני כל הזמן תוהה מה הטעם ללבוש את החולצה תחובה בתוך המכנסיים?
אל תעזוב את הקו בעת ציור
לטענתם, זה מסייע במיומנויות מוטוריות עדינות ובשליטה עצמית, לטענת אחרים, הוא הדרך הטובה ביותר לסיים אדוני ציור עתידיים. בסופו של דבר, לא רק שהיית צריך לצבוע בלי לעזוב, אלא שאתה גם לא צריך לשים לב למשיכות.
לשנן, לשנן, לשנן
אני מכיר שמה שנקרא תרבות כללית זה דבר שלא נותר, אף פעם לא כואב לדעת שהנהר שעובר בסרגוסה הוא אברו וכי ליטא אינה אזור גליציאני. אך לכל דבר יש גבול וידיעת נתוני הזיכרון מבלי לדעת את הקשר ביניהם או במה נוכל להשתמש בהם בעתיד אינה עוזרת לנו להתעניין בחתימות מסוימות. בסופו של דבר החיים מורכבים בידיעה כיצד להשתמש בנתונים בזמן נתון, ביישום פיתרון אופטימלי לבעיה שלעתים קרובות לא נכתבת בספרים. זה לא מעשה לבורות, אלא להפך, צורך לדעת את הסיבה לדברים וכי "כי אני אומר זאת" איננה דוגמה.
לעיסת מסטיק או לאכול ממתקים בשיעור אסור
בואו נראה, אני לא אומר שזה לא מקובל לאכול כריך נקניק בשיעור, למרות שעשיתי פעם, אבל את המסטיק והסוכריות. אני מזהה שיש אנשים שאוכלים מסטיק לנוכח העולם ונראה שחובה שסבתם תגלה מה יש לה בפה, אבל זה פשוט חוסר נימוסי שולחן ואפשר ללמוד. מסטיק נרגע ועוזר להתמודד עם מצבים מסוימים בבית הספר.
התספורת על בנים "כילד"
אם יש משהו שמעולם לא אהבתי הם מספרות, זה תחביב שלי. אני מרחם על המספרות אבל לא נעים לי שנוגע בשיער שלי, הרבה פחות מושך אותי, וכמובן שיש שיער מתולתל כמוני (כשהיה לי את זה) היום שהייתי צריך לגזור את השיער שלי היה לעזאזל. לכן תמיד זה נראה לי מופרך שילדים נאלצו ללבוש שיער קצר. למה? שילדה לא יכולה ללבוש מכנסיים נראית סקסיסטית, אבל שילד צריך ללבוש שיער קצר ולא אכפת לנו. ובכן, גבירותיי ורבותיי, זהו כלל מאצ'ו נוסף, מלבד הוצאה חסרת תועלת.
השתמש בכלל כדי להדגיש
כאן גם המאבק היה מאוחד בין אלה שחשבו כי הרישום בספר היה מעט יותר מההקרבה לאלה שאפילו אמרו לך מה צריך לצבוע. אני חייב לומר שרוב הגננות שלי השתייכו לקבוצה הראשונה ופשוט נתנו להדגיש את המחברות. וכן, התווים היו חמודים מאוד, סימטריים מאוד אבל האם זה שימושי למשהו אחר מזה שאחיכם הקטן לא יכול היה להשתמש בהם? לפני שעזב מישהו לסמן טקסט עדיף ללמד אותו לשמור על הכי חשוב וזה צריך להיות מסומן, כי בסופו של דבר הייתי עם הדף הצהוב (הרבה יותר מהר מאשר ללכת ולחשוב מה חשוב או לא).
צבע לבן
מישהו יכול להגיד לי למי מיועד הצבע הלבן שעל הקופסה? מכיוון שאפילו בצבעי נוזלים זה הגיוני, אבל במקלות, זה למלא חור או לחנויות ספרים למכור קרטונים שחורים. רק כעבור כמה שנים לא ראיתי את כלי השירות וזה נקרא "סוגקס". היום, כשאחד מילדי שואל אותי בשביל מה מיועד קרוצ'ה לבנה, אני הופך לשבדי.
שפמים
זה מה שקראנו לסוג כזה של מצפן שרגליו הסתיימו בנקודה וזה תמיד בא עם משחק סורגים. הלכתם לשיעור כולכם מרוצים מהמשחק החדש שלכם ובזבזתם את השנה בהמתנה שתצליחו להוציא את המצפן השמן והקצר הזה מהמקרה, משהו שלעולם לא יקרה, אכזבה. שנים אחר כך היינו משתמשים בהן ושמים לב עד כמה זה היה מזעזע שאני אפילו לא זוכר למה הוא שימש.
