אם משהו מפחיד אב ראשונה מלבד העובדה לעשות עם החבילה החדשה שהעניקו לך לבית, זה השלב שעובר כשנתיים ל ... ובכן, הנה מומחים אומרים שעד שלוש או ארבע שנים ולדברי אמי אני עדיין בזה.
המוניטין הגרוע של שלב זה נובע יותר מאיך שהם מצויירים על ידי מי שעבר אותו או עבר אותו לאחרונה מאשר על ידי מה שהוא בפני עצמו, שזה לא שזה תפירה ושירה או שתהילה כזו אינה מבוססת, אלא שככל הכל החיים נוטים לראות את הרע מעל הדברים הטובים שיש לשלב הזה. כי באמת אם יש דברים טובים בשניים הנוראים.
בשלב זה, אנו הולכים לומר, כי המוח של ילדכם מתפתח בצורה מדהימה, אז איזה פוקימון אנו יכולים לומר שהתינוק עד כה, מתפתח כילד, הנער או הילדה היקרים והעריצים מאוד.
למדינות השפה השייקספירית יש שם ספציפי לשלב ההתפתחות הזה, "פעוט" ואני מניח שזה יהיה ליידע אחרים מה עומד לבוא אליהם. הנה, למשל, בהזמנת מלון אנו אומרים משהו כזה: נלך עם שני מבוגרים ושני ילדים קטנים ורק אם אנו מבקשים מיטת תינוק הם יכולים לקבל מושג מה עולה, למרות שהביטוי "ילדים קטנים" הוא משהו זה מפעיל אזעקות בכל מלון. אבל באנגליה היו אומרים משהו כמו: נלך שני מבוגרים ושני פעוטות. ואז אתה מכוון את השיחה למחלקת חיות הבר.
העצים לא מאפשרים לראות את היער
אנו נוטים לשמור על הדברים הרעים של התקופה הזו מכיוון שהם באמת אלה שמושכים את מירב תשומת הלב ובתורם, ההתנהגויות האלה הן שמושכות אותנו הכי הרבה בגלל שהן מיועדות במיוחד בשביל זה, כדי למשוך את תשומת ליבנו לכל מה שהם יודעים לעשות. טנטרומים, ה- NO בכל שעות היממה, שרוצים לעשות דברים שתמיד מגיעים נהדרים, לכולם יש רק מטרה אחת, תראו מה אני מסוגל לעשות עכשיו.
הם עברו מלהיות יצורים קטנים שעברו על ארבע, או שניים עם בעיות חמורות, ליכולת לרוץ ולעבור לאתרים בלי יותר מדי בעיות. זה מביא לנכות וידיעה איפה הגבול ובעיה, שהמגבלה לא נמצאת בראש ילדינו אלא בחו"ל. לילד אין בתוכו שום דבר שמונע ממנו לעבור מעבר לאן עליו ללכת, לפתוח מגירה ולהפיץ את תכולתה ברחבי הבית, להתרוצץ בסופרמרקט או לקחת את הצעצועים מהתינוק שלצידו בפארק, הוא עושה את כל זה מסיבה פשוטה, מכיוון שכעת הוא יכול לעשות זאת ולא לפני כן.
"אני לבד", אני חייב להודות, הוא אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות אם אתה ממהר. אין דבר שמייאש יותר מאשר רק כשאתה הולך עם הזמן הנכון, בנך מחליט שהוא מתלבש זוליטו, שכבר מאי. אתה מאחר ואתה יודע את זה. אבל אותו מצב, אם ניקח את ההקשר של חוסר זמן, של ממהרים שבמקרים רבים הם אשמתנו, בוודאי שאנחנו מזיל ריר כשאנחנו רואים את בננו מנסה להכניס את שתי הרגליים לאותה רגל של המכנסיים.
"אני רוצה", "זה שלי", "זה כואב."
לאחר חודשים ארוכים של לא יודע מה קורה לתינוקך, לאינטואיטציה של רגשותיו כל היום הוא יכול לתקשר. כדאי שמהתחלה רק הוריו מבינים אותו ובקושי, אך לאט לאט המשפטים שלו ישתפרו והוא יוכל להסביר מה קורה לו.
כמובן שזה הובן בעבר, אבל הכל היה מוגבל למה שיכולתי להצביע ותמיד מושגים פשוטים מאוד, צמא, פיפי, נזק וכו '. עכשיו, למשל, אתה יכול להגיד לנו שכואב לך הראש או שאתה רוצה לשחק משהו ספציפי, גם אם אתה לא רואה אותו.
זה מביא גם את מאבק החפצים, את מעשה "זה שלי" שניתן לחזק עתה בשפה. כל זה עובר לשלב הבא, עצמאות.
עצמאות
כל ההתקדמות שהפיתוח הזה נותן להם מובילים לנקודה משותפת שהיא עצמאותם. עכשיו הם יודעים להגיע לאתרים, כל יום הם מסוגלים לעשות עוד דברים והם ממש טובים בחיקוי ההתנהגות של הקשישים. לפניהם נפתח עולם חדש לחקור ולהכיר, עולם נפלא, זה של הדמיון שלך
לאט לאט הם מסוגלים להיכנס לעולמם והמופשט מסביבתם, הם יכולים לבלות יותר זמן לבד ומבלי ליצור איתם קשר.
למידה
אחד לא רוצה מוח במלוא הרתיחה אבל זה למלא אותו בדברים מעניינים, וכשם שהם לומדים במהירות מהי המעבר של הצ'יפס בסופרמרקט, הם גם מסוגלים ללמוד דברים רבים אחרים כמו צבעים, מספרים ועוד קומפוזיציות. מורכבים כמו כמה פסוקים של שיר או רבים מהביטויים שאנו אומרים ולצערי לא למדו היכן להשתמש בהם. חלק מאותו למידה מתקבל מקיום אינטראקציה עם אחרים השווים להם באמצעות משחק.
לא משנה מה יקרה, אי אפשר לפספס את השלב הזה
אף אחד לא מתכוון לומר שזה שלב קל, ההתפרצויות הזעם והעימותים הבלתי פוסקים נשחקים הרבה, אבל זהו שלב של שינויים גדולים ונפלאים שבהם התינוק הרך שלנו יהפוך לילד גדול המסוגל ליצור איתנו קשר, לצחוק לצידנו, להראות לנו את אהבתו וכמובן את אופיו, אבל זה מה שאנחנו רוצים שלא תהיה לו הדמות שלו?
איך היו או שנתיים הנוראיות שלך? עד כמה שהם צבועים?
