יש פחות ופחות ליום האם להגיע בעקבות היוזמה שהתחלנו לפני מספר ימים עם בלוגריות אמהות מיוחדות היום אנו הולכים לראיין עוד אמא נהדרת.
ידוע בשם אסטנג'נה, אסתר בת 34 והשאירה לנו את חוויותיה במשך ארבע שנים בבלוג Yo madre (אני יותר מאמא). יש לו שני ילדים: "Estanjanito" של חמש שנים ו "Estanjanita" של חודש. הוא עבד כאדריכל טכני אך לא מתרגל כרגע.
היא מקטלנית מלידה וקנטבריאה מאימוץ, היא "מתאחדת" בשמחה עם "אסטנג'אנו" (חיה בחטא כפי שיגידו כמה) ועם בת חורגת (אם כי היא לא אוהבת את המונח), מה שהופך אותם למשפחה גדולה כשהם נפגשים. היא אוהבת לטייל, קישוט ואופנה, היא מכורה לתיקים, נעליים ושוקולד. בואו לפגוש אותה עוד קצת.
מה הוביל אותך לפתוח בלוג?
חיפשתי משהו, לא ידעתי כל כך טוב מה, הבן שלי היה בן קצת יותר משנה, המשכתי להניק ואנחנו אוספים (נו באמת, התאמנתי מה שגיליתי אחר כך זה גידול התקשרות, הורות טבעית ... יש כמה מונחים לתאר את זה ). הייתי צריך למצוא משהו שאמר לי שזה בסדר להקשיב לאינסטינקט שלי, חיפשתי עזרה עם הזנה משלימה ומידע על פעילויות לגילם. וזאס! הלכתי לבלוג שדיבר על הנקה, הארכתו, חינוך דומה לשלי ומשם לראות עוד בלוגי יולדות עם מונחים דומים. קיבלתי את חיידק הכתיבה של מה שהרגשתי וההרפתקאות שעברתי כאמא וזה התחיל.
מה תרם לך הבלוג?
זה עזר לי, ראשית, לפגוש אנשים עם אותם ספקות, רגשות ומחשבות, ושנית, ליצור משפחה עם כמה אמהות בוגרות איתן צברתי ביטחון, והעירתי על ספקות, בעיות, נשארתי ויצר חברויות מתמשכות. ויש הרבה Cyberobrino!
איך האימהות שינתה אותך?
זה גרם לי לצמוח פנימה, להשתפר בהרבה דברים, כמו בדרך לראות את החיים ולתת חשיבות לדברים קטנים כמו חיוך בסוף יום קשה. תשאיר את העצמי בצד ותהיה לנו, עם כל ההשלכות, גם ה"רעים "וגם כל הכיף הכרוך בלידת ילדים (שאני באמת אוהב), כמו גם את הטוב, שאתה יודע שאתה אף פעם לא לבד, למשל . למדתי המון, למשל, שאני אוהב להיות אמא, קשה ככל שיהיה יום אחד, להיות אמא נותן לך את האפשרות ש"בולשיט "של בנך יגרום לך לשכוח את הכל רע. אני חי למען משפחתי, אך גם בזכותם כששארתי אישה "עצמאית", ומכאן הבלוג שלי הוא כתוב "אני יותר מאמא".
מזל טוב על האימהות שלך לאחרונה, שהתרחשה בנסיבות "לא טיפוסיות" במקצת. איך זה קרה?
תודה רבה לך! התעוררתי עם שחר בגלל התכווצות, לא תכננתי לזוז כי ידעתי שזה לא צריך להתייחס לכלום, אבל כששברתי מים שמתי לב לתחתונים הרטובים, אז קמתי להשתנות. הצירים התחילו לקרות והחלטתי להישאר באולם כדי לעבור את הצירים הראשונים ואת הרחבת הכדור השוויצרי. ניצלתי את ההזדמנות לגהץ ולסיים להכניס את הדברים האחרונים לתיקים. כאשר נראה כי הצירים היו קבועים, כשעתיים, נכנסתי למקלחת. כשיצאתי, המקלחת הייתה צריכה להרפות אותי, כי הצירים התכנסו בזמן והיו חזקים יותר, אמרתי לאיש להתכונן ללכת לבית החולים. התחלתי להעביר את הצירים הנצמדים למיטה, יותר ויותר משתופפים. אני בסופו של דבר בסמוך למיטה, על ברכיי, תפסתי את הנורדי וצעקתי לעבר גבר מהרחוב שיתקשר 112 מדוע הבחנתי בראשה של הילדה ורציתי לדחוף. באותו הרגע ידעתי שיהיה לי את הבת שלי בבית.
זה רגע שלא הייתי משנה לשום דבר כי חייתי להביא אדם קטן לעולם עם האדם שאני רוצה, בפרטיות
הייתי רגוע, ידעתי מה יכול לקרות והרגשתי את הבעלים של כל זה, הרגשתי חזק, עוצמתי. אמרתי לבעלי להביא מגבות, צורח בין התכווצויות ושהוא צריך לקחת את גופת הילדה. הוא קם על ברכיי מאחוריי ובשתי הצעות מחיר שיש לנו את בתנו כאן, הוא הניח אותה עליי וכיסה אותה באחת המגבות (ששמרנו כבד זהב). ואז הוא רץ להתקשר שוב ל 112, לספר לאחיו, שכבר הגיע הביתה, ולילד קטן, שבילה רגע בחדר לראות את אחותו הקטנה. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי, לא כמו שציפיתי (ופחות בן זוגי), אבל לא הייתי משנה את זה לשום דבר.
מה אתה מצפה מיום האם "האידיאלי"?
אני מקווה לחיות את זה עם המשפחה שלי, עם השקט הנפשי של להיות ביחד, יום ללא לחץ ועם מעט קונפליקטים (אפס הקונפליקטים אני לא יודע אם זה יהיה קיים, hehe). וכדי שלא ייאמר, אני נותן שתי אפשרויות, או יום של מזג אוויר טוב, עם שמש וחום, ויוצא לטייל, לקחת קצת ראבאס ולא צריך לנקות כלום; או יום אחד בבית בלי לעשות כמעט שום דבר בפיג'מה שצפו בטלוויזיה כולם ביחד.
אנו מקווים שתיהנו מאותו יום בצורותיו, ואנחנו מודים לאסתר בבלוג יו מדרה שהיה כל כך חביב בתגובה לראיון ושיתפה אותו עם כולם באתר בלוגריות אמהות מיוחדות לרגל יום האם.
