לפני קצת יותר משנה הסברתי, בערך, שארן, בני בגיל העמידה, שהיה אז בן 3 והיה ב- P3 כמה חודשים, הלך לבית הספר רק כשהוא רצה.
היום אני מדבר עליו שוב, שנה אחר כך, כשהוא עושה P4, כדי להסביר שכבר לא צריך לשאול אותו כל בוקר אם הוא רוצה ללכת לבית הספר או לא, כי הולך מאושר כל יום, עד כדי כך שאפילו הראשון מנסה להיכנס לשיעור כאשר פעמון ההגעה (האיום) מצלצל.
מדוע פשוט קיבלנו את ההחלטה לשאול אותך בכל בוקר
הכל מוסבר בפוסט הקודם, אבל אני נותן לך סיכום מהיר. בואו נגיד ששיהיה פיתרון שלפני זמן רב לא היה משתגע, כי לשאול ילד אם הוא רוצה ללכת לבית הספר נשמע מופרך, כי ילדים, ככלל, עם שלוש שנים לא רוצים ללכת, ראינו שזה האפשרות היחידה המתקבלת על הדעת לכל אחד ממשפחתי.
העיבוד לא לקח אותה טוב מדי. ילדים רבים הסתגלו במזל פחות או יותר, אך ארן מעולם לא רצה ללכת. בכי כל בוקר, אי נוחות, נאחז בנו לפני הכניסה וכו ', בוקר כלשהו אפילו השאירו אותו עם דמעות בעיניים, עודדנו אותו להיכנס ובתחושה ההיא של לבגוד בו ולבגוד בנו, על שלא התייחס לאי הנוחות שלו.
"הוא מייד נשאר רגוע ומבלה את הבוקר בצורה טובה," אמר לנו המורה שלו. עם זאת, אחר הצהריים, כבר בבית, הקפדנו על marimorenas. זו הייתה דרכו להרפות מכעסים, אי נוחות וכל המתח שנשמר בשעות הלימודים כדי ליידע אותנו, עם כל זה, ש זה לא היה בסדר, שהוא סבל כל בוקר, שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, שהוא לא היה שם בנוח ושאנחנו, במקום להקשיב לו ולהקשיב לו, משאירים אותו בניגוד לרצונו.
דיברנו עם המורה, למקרה שיש לו מתכון קסם, אבל הוא פשוט אמר ש"בוא נראה, זה טוב מאוד כאן ", כאילו שהדבר החשוב היחיד היה זה ולא כמה רע אחר כך אחר הצהריים, הקיא עצבים ככל שיכולתי הפיתרון שציפינו לא הגיע ואנחנו, כהורים, הרגשנו גרוע וחמור יותר. חשבנו להוציא אותו מבית הספר, כי בסך הכל, ללכת לא מאושר ולבלות, כי "עוד שנה תעבור".
כבר עם ההחלטה הזו בראש, בחדר השינה, בחרנו סוף סוף למצוא נקודת ביניים: "תן לו ללכת אם הוא רוצה, ולא ללכת אם הוא לא רוצה." וכך הודענו לו. אחד הבקרים הרבים אמר לנו שלא, עם אותיות גדולות: לא, באותו יום, סוף סוף, אמרנו לו את זה אוקיי, אם לא רציתי, לא הייתי צריך ללכת.
הוא הופתע כי סוף סוף הקשבנו לו ולבסוף לקחנו בחשבון את רצונותיו. הוא היה מופתע והיום הזה לא היה, אבל מאותו היום, כששאלנו אותו, הוא הלך ברוב הימים. יאללה, בסופו של דבר הייתי קצת פחות מכפי שנאלצתי, אבל הלכתי כשרציתי.
כך עבר הקורס, עם ימים שבהם רצה וימים בהם העדיף להישאר בבית. המורה שלו אמר לנו שהוא לא מסכים עם האמצעי שנקטנו, מכיוון שהוא מאבד את החוט של מה שילדים אחרים למדו וכי אם הוא ילך לבית הספר בצורה כל כך לא רצויה היה קשה לעבוד איתו ולפעמים הוא אבד.
לא היה אכפת לנו. אנו מעדיפים ללכת לאיבוד על ידי לא ללכת, אבל שכששמחתי ושוכנעתי ללכת לא שהלכתי לאיבוד בגלל שהלכתי, טעיתי שם, לא השתתפתי מספיק או הייתי צריך לעשות דברים בלי לרצות או להכריח, פשוט בגלל שזה נוגע.
ועכשיו, כאמור, ים הסיפוק
שנה בערך עברה, היא שינתה מסלול ו ארן הולך שמח ומאושר בכל בוקר. יש לו עוד שנה אחת, הוא מניח שבית הספר הוא המקום אליו רוב הילדים הולכים, הוא רואה בזה עוד דבר אחד שהוא צריך לעשות ולמרות שיום אחד הוא אומר שהוא לא מתחשק ללכת, הוא ממשיך בלי שנצטרך לומר משהו מיוחד כי הוא עושה את זה כמו שמישהו אומר ביום שני שאנחנו לא באים לעבוד באותו יום. לא בא לך, אבל אנחנו הולכים בלי שאף אחד יגיד לנו "עכשיו, אבל אתה צריך ללכת".
בכך אני לא רוצה לומר שיש לאפשר לכל הילדים להחליט כל בוקר, בגיל שלוש, אם ללכת לבית הספר או לא. ראשית מכיוון שייתכן שאין הרבה אנשים שיכולים לבחור בכל בוקר להישאר עם ילדם בבית ושנית מכיוון שלמרות זאת נראה לי האפשרות הטובה ביותר אם ילד לא רוצה ללכת, פתרון אחר עשוי להיות טוב יותר עבור אב, אם או ילד אחר.
מה שאני מנסה להסביר פחות או יותר זהה לאמרתי כשהסברתי שג'ון, עם 6 שנים, הפסיק לשכב איתנו, פעמים רבות, כאשר הדברים אינם נאלצים, הכל לוקח את המסלול הרגיל באותה מידה.
אם היינו מכריחים את זה, אם היינו מדגישים כל יום שאני הולך לבית הספר כי "אנחנו חייבים ללכת", בידיעה שאמא וגוים, הקטן, נשארו בבית, יתכן מאוד שעכשיו הוא גם הלך כל יום בלי להתלבט , ואולי אפילו שמח, אבל מי יודע אם אפילו עכשיו הוא היה ממשיך להזהיר אותנו, בעקיפין, שבימינו לא הקשבנו אליו או התחשבנו בדעתו.
עם זאת עשינו זאת, התעלמנו ממי שהמליץ לנו לא לעשות כזה נדירות, ו עכשיו ארן הולך לבית הספר כמו כל הילדים. ואנחנו כל כך שמחים מכיוון שאנחנו יודעים שבמובן זה, אין לו מה לזרוק אותנו בפרצוף, וחשוב מכך, אין לנו מה לזרוק את עצמנו בפנים.
