כאשר אחד נקרא שביתת חינוך רגשותיי נמצאים. מצד אחד, אני מבין היטב את הצורך של הקהילה החינוכית ואת זכותה להתנגד לצעדים וחוקים שלדעתם יחתכו את הבסיס היסודי של חינוך בית הספר, שהוא להשיג איכות אמיתית ואת האוניברסאליות של זכות שמגיעה לכל על ידי אותו דבר, ללא קשר למיקום הגאוגרפי, היכולת הכלכלית, הכיתה החברתית או היכולות של התלמיד.
מצד שני, אני מרגיש שהמניע האמיתי מטושטש אם לאחר שביתת חינוך הדבר החשוב ביותר יישאר זהה.
ניתחנו בעבר את הכישלונות החמורים של מערכת החינוך, את ההצעות האמיתיות שישפרו את איכותן, את צרכי הילדים וחוק החינוך שמתחיל כעת את דרכו. אך במציאות, כשלי המערכת נותרו זהים.
בעוד שהורים ומחנכים מקבלים שהמערכת מטילה שינון, ספרי לימוד, דרך הערכה יחידה, חוסר רוח ביקורתית, עונשים, הערות, תרמילים ששוברים את הגב וחובות חסרות תועלת, שום שביתה לא תשמש הרבה. יש דברים רבים שניתן לשפר מכיתות ובתים, וזה מה לאחר שביתת חינוך זה חייב להשתנות בכל כיתה ובכל בית.
לשם כך, מה שצריך, יותר מכל, הוא הרצון והרצון האותנטי להקשיב לילדים ולעבוד אחרת. זה האתגר. זה מסלול העצמה חינוכית אמיתית וזה אפשרי.
