לפני מספר ימים הבאתי לך ערך שמסביר להורים לעתיד שבזמן שהיה להם בנם, וכשהוא גדל, הם הולכים להבין ש האהבה שמקורה בילדים, האהבה שהם נותנים לנו, היא הטהורה ביותר, הכנה ביותר והלא אנוכית שקיימת.
הם עושים זאת מכיוון שהם ילדים, אך ילדים גדלים, חושים ומרגישים, ובאותה דרך שהם אוהבים, הם מסוגלים לחוש את אהבתם של אחרים, אך גם את שברון לב. רוב ההורים אוהבים אותם בטירוף, היינו עושים הכל למענם, אבל רבים מאיתנו מתבצרים על ידי ערבוב של צ'וראס עם מרינים, או בנוצריות, אהבה עם מעשים, ואנחנו נופלים בפח של ביצוע סחיטה רגשית שכואבת יותר משנדמה לנו. זה הסחיטה שאנחנו עושים כשאנחנו מספרים להם "כן (לא) אתה עושה את זה, אבא לא יאהב אותך", דבר שלעולם אסור לספר להם.
לאהבה אין שום קשר להתנהגות.
הם נותנים לנו את אהבתם ואהבתם ללא סייג. הם רוצים להיות איתנו בכל עת והם רוצים לחלוק איתנו את חייהם. אם זה לא היה המקרה, הם לא היו בוכים כשראו אותנו עוזבים את הבית וגם לא היו אומרים לנו את הביטויים ההם שעושים אותנו כל כך עצובים "אבל למה אתה צריך ללכת לעבודה היום?", שאליה הם מוסיפים "טוב, אני הולך איתך לעבודה". חובתנו ואחריותנו היא גם להראות להם את אהבתנו, לאהוב אותם באותה צורה, ללא הסתייגות ובעיקר, מבלי שאהבתנו קשורה להתנהגותו.
אני לא יודע אם אי פעם אמרת את זה, אבל אני בטוח ששמעת את זה לא פעם. ילד עושה משהו, או מפסיק לעשות את זה, ואביו, לנסות להשיג את המטרה, שהיא להקשיב לו, אומר לו שאם הוא עושה משהו, או אם הוא לא, "אבא לא יאהב אותך," ערבוב אהבה עם מעשיהם של ילדים.
אהבה להסיר ולשים?
אסור להציע אהבה כפרס ("אני אוהב אותך מאוד, כי עשית את מה שביקשתי ממך") וגם אין להגביל אותה כאיום, כמו בביטוי הנ"ל. אין לעשות זאת מכיוון שאהבה וחיבה חייבות להיות מעל לכל הדברים. ילדינו צריכים לדעת שזה לא ניתן להסרה, שאנחנו אוהבים אותם וירצו שהם יעשו מה שהם עושים. למעשה, חשוב מאוד שיידעו שהכל מסתדר, וחשוב מאוד שיידעו מתי עלינו לפעול ולדבר איתם, מתי הם עשו משהו לא בסדר ואנחנו צריכים לתקן אותם, כשאנחנו רוצים שהם ישנו אופן מסוים של התנהגות.
אני לא רוצה לומר עם זה שאנחנו צריכים להגיד להם שאנחנו אוהבים אותם ואז מה שמפריע לנו: "אני אוהב אותך מאוד, אבל הייתי רוצה שתפסיק לעשות את זה, כי אם תעשה ...", אבל פשוט תגיד שום דבר שקשור לאהבה או אהבה ברגעים ההם. בכך שאיננו אומרים דבר אנו לא נוגעים בו, לא לטובה ולא לרע, איננו מערבבים אותו במעשיו, ולא בתוצאות, או בכל דבר שנגמר בטוב, רע או רע.
אם נתחיל לערבב אהבה עם בקשות, אם אנו מאיימים למשוך אותה או לתת אותה אם הם יעשו מה שאנחנו רוצים שיעשו, אנו ניצור האהבה להסיר ולשים, שהיא לא יותר מאהבת שווא שזזה לפי אינטרס ושלא נולדת מהלב, אלא מהראש שלנו, להשיג את מה שאנחנו רוצים או לא להשיג את זה. באותה דרך בה אנו משחקים לאהוב אותם בפרקי זמן, הם גם יכולים בסופו של דבר להשתמש באהבת הסר ולשים, בה הם יאהבו אותנו אם אנו נבקשים אותם, והם לא יעשו זאת כשלא נעשה זאת.
אהבה חייבת להיות בלתי ניתנת לניתוח ובלתי ניתנת למחיקה
ברור שיהיו הרבה רגעים בהם איננו מתכוונים עם ילדינו, בהם הם מושכים לצד אחד ואנחנו לצד שני. זה קורה לעיתים קרובות, זה קורה בקרב מבוגרים, זה קורה בקרב ילדים וזה קורה בין הורים לילדים. לפעמים הדיון יהיה דיאלוג ופעמים אחרות אחד השניים יאבד את הסבלנות והדיאלוג יסתיים בכך שאחד מהשניים ירצה להסדיר את הנושא בקולות רמים יותר. זה חוק החיים, זה לומד, הוא משא ומתן, הוא מתפרק עם הכל ליום אחר, אולי לוקח אותו בחזרה ומגיע להסכמה. כך הוא צומח, ככה משא ומתן, ככה שני הצדדים מתעשרים, כי לפעמים הם נכנעים ולפעמים הם נכנעים לאחרים.
כל זה קורה ו בכל זה אתה לא צריך לפקפק באהבתך, לעולם. ואני אף פעם לא אומר כי יותר מפעם אחת נצטרך לומר "לא" לילדינו, והדבר האחרון שעליכם להבין הוא שעל ידי אמירתם אנו לא מפסיקים לאהוב אותם. באופן דומה, הם לא צריכים ללמוד שהאהבה שלהם אלינו יכולה להיות שבירה, כמו זו שאנחנו גורמים להם להבין שזה האגוז שלנו. הם לא צריכים ללמוד לאהוב על תנאי, כי אז האהבה שלהם כבר לא תהיה טהורה, אבל זה אהבה מזויפת או חיבה שמרגשת כל כך הרבה מבוגרים, שבקשרים האישיים שלהם הם רק מבקשים את התועלת שלהם.
ההערכה העצמית שלך בסכנה
הערכה עצמית היא הדימוי שיש לאדם, שיש לו הרבה מה לעשות, אבל הרבה, עם הדימוי שיש לאחרים של אחד, או ליתר דיוק, יש לו הרבה קשר איך אדם מאמין שאחרים רואים אותו או כמה זה חשוב להם.
זה לא אותו דבר שילד יאהב על ידי הוריהם יודע יקירי, להיות נאהב ולהאמין שאהבה תלויה בחוט דק מאוד שאפשר לשבור כל יום. זה גורע מהביטחון העצמי וגורם להם לחיות בפחד ובמעט ביטחון, כי כידוע, ילדים לא תמיד מקבלים את ההחלטות הטובות ביותר ולפעמים הם מסתדרים לתחתית, אבל הם לא תמיד עושים את זה ברוע.
כמה ילדים חשבנו עליהם כילד "לא הוגן" כשהענישו אותנו על משהו שעשינו בלי לרצות, או שעשינו בלי לדעת מה לא בסדר. למעשה, לפעמים הם הענישו אותנו על דברים שיום אחד הם טובים, או ששום דבר לא קרה להם, ויום אחר, מכיוון שהקריטריונים של המבוגר השתנו, הם טעו. מעשים כאלה התייחסו אלינו מאוד. ובכן תארו לעצמכם מה היה קורה אם לאהוב או להפסיק לאהוב אחד את השני היה מתערבב בזה.
