הזמן עובר וארן הקטן שלי, שנולד במשקל שני קילו שהופשט עכשיו לפני שלוש וחצי שנים התחיל ללמוד בימינו. כשהלכנו עם ג'ון, מעכשיו שש שנים, לבית הספר לראשונה, חשבנו שהוא ייקח אותו לא טוב, שהוא יבכה הרבה, שהוא לא יקבל את הפרידה והראה לנו כמה טעינו כשבכינו רק את היום הראשון כשיצאנו.
עכשיו כשהלכנו עם ארן, בעל אופי יוצא יותר, חשבנו שהוא לא יבכה, שיהיה נהדר, והוא גם הראה לנו כמה טעינו כשבכינו את הימים הראשונים של כניסתנו לבית הספר. זה גרם לנו להתאמץ (עכשיו אני אגיד לך איך) לגרום לו להיות מאושר, מאמצים שרצו להגביל מעט בבית הספר, אבל זה הוביל אותי לשאול: "האם אני משאיר אותך מאושרת או בוכה?“
שלושה ימי הסתגלות
תקופת ההסתגלות כללה מעבר שלושה ימים במשך שעה וחצי. היום הראשון עבר טוב, שמח, כמו רוב. הוא יצא בשעה וחצי בבכי כי בשלב מסוים הוא היה זקוק לנו, וברואה שאנחנו לא, הוא התקשר אלינו ללא הצלחה.
היום השני הלך גם הוא וגם הלך כשורה, וגרם לנו לחשוב שההסתגלות הייתה הצלחה. עם זאת, ביום השלישי הוא אמר ש"הלימודים בבית הספר כבר לא מצחיקים אותי "וכשהוא רצה לעזוב הוא התחיל לבכות. זה לא היה בכי עם כל הגוף, מאותו זעם, אלא בכי אבל, של אותו "אני בוכה בלי לזוז", דמעות שזרמו מצער, עדיין הוא, באותה תנוחה שעזבתי אותו, מביט אל הקיר , ולא יכולתי להשאיר את זה ככה. לא רציתי להשאיר את זה ככה.
הורים רבים עזבו. רבים השאירו את הילדים "שם אתה מנהל", אבל לא יכולתי לעשות את זה לבני (אבא רך, בדרך כלל ההגדרה), אז נשארנו בכיתה המורה, כתשעה ילדים סומכים על בני ואני הם בכו שלושה-ארבעה פחות או פחות בצורה לא מבוטלת והוא עשה ניסיונות לא פוריים מדי להרגיע אותם במשחקים. את אותו הדבר עשיתי עם שלי, לקחתי צעצועים ועשיתי סיפורים.
עד מהרה ילדים התחילו להתקרב לשמוע את הסיפור שלי ולרגע הרגשתי רע. הפרופסור החליט שכתיבת שמות הילדים בלוח זו דרך טובה להרגיע אותם והם כנראה החליטו מה שאבא עשה עם הצעצועים נראה מעניין יותר.
נשארתי עוד כמה דקות עד שהספקתי להשאיר את בני רגוע יותר ולבסוף נפרדתי מ"בתוך זמן מה אנחנו כאן איתך שוב ". הוא בכה מעט כשעזבתי, אבל הוא נשאר יותר טוב מילדים רבים שעדיין בכו.
לאחר סוף השבוע, חזרו לעומס
ואז הגיע סוף השבוע, שקיצץ קצת את הסיפור, ואז הגיע יום שני. חזרתי איתו לשיעור והדמעות הופיעו שוב, אלה ששוברים את הלב שלך, אלה שגורמים לך לחזור הביתה במחשבה "מה הטעם של ילד בוכה למקום בו הוא אמור לגדול כאדם ? ", אלה שגורמים לך לומר ש"בית הספר יצטרך להתחיל בגיל שמונה".
באותו יום TEI (טכנאי בחינוך לגיל הרך) ניגש והושיט לי יד, הרגיע את ארן, והשאיר אותם לצייר תמונה ולחבק אותו. ואז בצהריים הוא ציין שבילה את הבוקר בצורה טובה.
משהו דומה קרה ביום שלישי, אבל מהר מאוד מצאתי את בן בריתי בחניון עם מכוניות. גרמתי לו להתעניין בנושא והוא נשאר לשחק עם מכוניות, מסוגל ללכת לפני השיעור.
ואז הגיע יום רביעי, היה צורך להמציא משהו חדש כי זו לא הייתה תוכנית לזרוק מכוניות וצעצועים כל יום וחזרתי איתו לשיעור (כמו פדרו לבית שלו ובלי שהרבה יותר הורים יעשו את זה) הפעם עם ההודעה המוקדמת של "אני חושבת שהם מחכים לך". אמרתי לו שנראה לי, לפני הכניסה, שהילדים כבר חיפשו אחריו. ואז נכנסתי איתו, כמעט כמו טורנטה כשנכנסתי לבר העמוס שטרות שאמרו "תנו למסיבה להתחיל, שטורנטה הגיע!", כשהודיעה לילדים ברגש שארן הגיע, שכבר היה כאן וכבר יכול היה לשחק איתו.
הילדים הביטו בי בפנים של "על מה הפליאו הזה מדבר ...", אבל עקבתי וארן חייך, הרגשתי מיוחד, חשוב ומוכן לשחק עם הילדים. חלקם התקרבו והתחילו לשחק איתו. זה היה עניין של דקה או שתיים, נפרדתי ממנו, עשיתי תנועה בסדר לפרופסור ואז הוא שאל אותי ש"מחר תשאיר אותו ליד הדלת וזהו, בסדר? "
"אני אשאיר אותך מאושרת או בוכה?"
התגובה הכתה אותי מעט מכיוון שהצלחתי, במשך כמה ימים, שהבן שלי היה שמח ושהוא מקפיץ, ימשיכו לשחק עם ילדים אחרים שהפסיקו לבכות על ידי הצטרפותם למסיבה הפרטית שלנו. ואז תהיתי מה הבעיה בזה, אם זה ישאיר את הילד לבד.
אם הייתי מורה וההורים היו מסוגלים להשאיר את כל הילדים בחמש דקות, הייתי מנשק את רגליהם. למרות שמצד שני אני מבין שארן הולך לבית ספר כבר שבוע, שכל יום משתפר ושבאותה צורה שבה ילדים מסתגלים לחלל והמורה, הוא גם מסתגל אליהם וכבר מכיר אותם טוב יותר .
אתמול הקשבתי לו, נפרדתי מהדלת. אין צורך להיכנס מכיוון שהיה רגוע יותר. למעשה, ביום רביעי אחר הצהריים הוא אמר לי ש"אני לא בוכה יותר, כי אני כבר לא חושש מבית הספר. " שמחתי בשבילו. זה היה קורה רע אם הייתי ממשיך לבכות ולא הייתי יכול להיכנס, אבל למזלנו זה לא היה.
בכל מקרה, אני חייב להודות למורה שאיפשרה לי את הרישיון "להתגנב" כל יום בשיעור עם בני ולעבוד את הפרידה. עכשיו הוא שמח ואני הרבה יותר רגוע. מורה (או מורה אחר) לא היה נותן לי להיכנס ביום הראשון, כך שלמרות שזה עצוב לומר זאת, אני זוכה לעשות הסתגלות במשך שבוע, להיכנס כמה דקות בכל בוקר עם בני.
אני אומר עצוב, מכיוון שאני חוזר ואומר, אם הייתי מורה (לפעמים מתחשק לי ללמוד את הקריירה להתאמן), בכיתתי ההורים היו רצויים עד שהם היו רוצים לעזוב. לכל ילד יש את הקצב שלהם, יש להם רק שלוש שנות חיים (נו באמת, שלפני שלוש שנים אפילו לא היו קיימים) ואנחנו לא יכולים להעמיד פנים שהם גדלים ביומיים בבת אחת ורואים בבית הספר משהו חיובי כשהיו מעדיפים שיהיה להם הרבה יותר חופש, חופש הם בוודאי זקוקים ליותר מהרבים מהדברים שהם יכולים ללמוד בבית הספר.
