כאשר לזוג יש ילד, החיים משתנים כמעט ללא תקווה. הזמן שהיה לך לפני לעשות קצת פעילות גופנית ולהכין ארוחות עשירות ובריאות נעלם לפתע ואתה רואה את עצמך אוכל כל דבר, מתי ובלי רגע לעשות קצת פעילות גופנית.
במקרה שלי, כל הגורמים הללו מוסיפים לרצון להיות עם ילדיי ולאחריות להיות בבית למקרה שהם יזדקקו לי, מה שהופך את העובדה ללכת לחדר הכושר ברקע (נו באמת, אם הם יתנו לי בחר, כי אני מעדיף להיות איתם ועבורם, ויהיה זמן אחר כך לחפש אותי שוב).
כל זה עשה גופי פעם רזה וחזק (תמיד הייתי רזה ותמיד אהבתי להתעמל) הפך לגוף דק, אבל עם בטן. ובכן, אני משקר ... זה לא היה לכל זה. השארתי גורם חשוב מאוד: עליתי במשקל, בחלקו הגדול, מצער.
כידוע יש לי שני ילדים בני חמש ושנתיים וכפי שקורה בדרך כלל עם ילדים שאוכלים את הכמות שהם רוצים בזמן שהם רוצים, קשה מאוד לחזות כמה הם יאכלו, מתי הם יאכלו את זה ומה הם יאכלו.
יש ימים שהם יושבים בצהריים ליד השולחן ולא קמים עד שהם מסיימים הכל ואחרים פשוט אוכלים ארבע חתיכות מכל דבר ואומרים שהם לא רוצים יותר.
אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני לא הולך מאחוריהם לאכול את מה שיש בצלחת, כי הם יידעו כמה הם רעבים ... מקסימום אני לוקח את הצלחת איפה שהם אוכלים עוד קצת ומשאיר את זה נאמר : "חבר'ה, הנה אני משאיר לכם את הצלחת עם האוכל, למקרה שתרצו יותר" (כשאני אומר שאני לוקח אותם אני מתכוון שאנחנו לוקחים אותם ... וכן, אני אבא קצת אנרכי, מה אנחנו הולכים לעשות).
העובדה היא שאם זה קורה בבית, אז שום דבר לא קורה. מה שנשאר נשמר לארוחת הערב והם כבר יאכלו אותואו שנאכל את זה.
הבעיה היא כשאתה הולך לבית של מישהו לאכול והבנים חושבים שהם לא יאכלו יותר מדי, מספיק שנותר בצלחת. ואז אחד מבקש גם מילקשייק של אלה של "חלב ורוד" (אם אתה מכיר את חואן וטולולה תדע על מה אני מדבר) והשני שרואה את זה רוצה עוד אחד, אבל בזמן שהם לוקחים את זה מתברר שהם חשבו שהם רוצים גלידה, הם עוזבים את המילקשייק באמצע הדרך ומתחילים בגלידה.
עם זאת, חצי קפואים הם מבינים ש"היי, אבל אם לא הייתי רעב ". אז אתה מוצא שתי אמצעי תקשורת קפואים שנתן להם בעל הבית, שתי מילקשייקים ושני כלים חצי אכלים.
אז יש אבא שחושב "למען השם, כמה חבל בכל זה ומה ממהר זה עם כל זה. " ובאותו הרגע אני יורד לעבודה, ובעוד שילדי רצים ומשחקים באנרגיה שאדם לא יודע מאיפה זה בא, אני מתנפח באנרגיה שאני כן יודע מאיפה זה בא, אבל שאני לא צריך.
אז חלפו השנים ופתאום, לפני כמה שבועות, החלטתי לשקול את עצמי להתבונן שנשארו לי בערך 7 קילו בטן (אני אומר, אני די רזה ותמיד קינאתי ב לאכול הכל בלי להשמין). באותו הרגע הבנתי שכן, שעליתי במשקל מהצער: איזו בושה לזרוק את זה, כמה חבל לעזוב את האחר ... ושצריך היה לעשות משהו, כי בקושי יכולתי לראות את קצה רגלי.
אז עכשיו אני בעניין, אוכל קצת יותר טוב ועושה פעילות גופנית, אפילו לא בבית.
כמו שאומרים "רע מנחמת שוטים רבים", אז אני שואל אותך אם אני לא היחיד: האם עלית במשקל גם מהצער?
