תינוקות נולדים כשהם יודעים להניק. לאמיתו של דבר, ברגע שנולדו, כשהם רק נפרדו מהאם, הם מחכים להצטרף אליה שוב, כמעט כשפה פעור עומד להיצמד לחזה. לאמהות, לעומת זאת, אין יתרון זהה לתינוקות. הם לא יודעים להניק ברגע שהם אימהותאלא אם כן הייתה להם איזו התייחסות חזותית או תקשורתית שעזרה להם ללמוד.
נאמר שאחת הסיבות לכך שרבים מההנקות נכשלות היא שנשים כיום לא ראו מניקות נשים אחרות. מכיוון שהנקה איננה משהו אינסטינקטיבי, אין ספק כי לאמהות שהיו עם אמהות רבות אחרות מניקות יהיה חלק מהדרך שכבר נעשתה ועוד מתקנים בכל הקשור להנקת התינוק שלהם, או לפחות ביטחון וביטחון רב יותר, זה לא מעט.
עם זאת, כאמור, אנו רבים, רבים, מבוגרים כיום שכמעט לא ראו אמהות מניקות. למען האמת, אני זוכר במעורפל את אמי עושה את זה עם האחים הקטנים שלי ו אני זוכר אישה, כשהייתי כבת 7 או 8, מניקה בכיכר, יושבת על ספסל, בזמן שאמי דיברה איתה ואמה שישבה לידה.
אני זוכר שזה היה בפעם הראשונה שראיתי הנקה לאישה מוזרה ואני זוכר שהייתי מטומטמת, גם בגלל הטבעיות שבה הראתה אישה את שדה (זה מה שעליה לגדל באקלים דתי) וגם בגלל הדבר המדהים של לראות תינוק אוכלת מהשד של אמה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי ולמרות שזה נשמע מוזר / עצוב, זו גם הייתה האחרונה. ובכן, בואו נודה בזה, אולי אני משקר וראיתי נשים אחרות מניקות ולא שמתי לב אליהן, אני לא יודע, העובדה היא שהיא האישה היחידה שזכרתי שהנקה חוץ מאמי.
זכרונות מאותו הזמן נותרו לי מעטים (אין לי זיכרון מיוחס, בדיוק), אולם התמונה הזו נרשמת בזיכרוני, ככל הנראה עד כמה הקסם באותו הרגע.
אולי מונע מהזיכרון הזה אני נהנה לראות ילדים קטנים (ובעיקר בנות) כשהם ניגשים לאשתי מניקה ומדברים איתה:
-מה הוא עושה?
הוא מניק. הוא אוכל.
-את אוכלת?
כן, חלב יוצא מהחזה.
ועם פרצוף של פליאה והפתעה, הם בוהים זמן מה, מתבוננים בבני אוכל מציצה על חזה אמו, משהו שאולי מעולם לא ראו או משהו שאולי מעולם לא חשבו שהוא אפשרי. אולי זו הפעם הראשונה שהם רואים אישה מניקה ואולי הם זוכרים את הרגע הזה בשארית חייהם, כפי שאני זוכר אותו.
