לפני מספר ימים דיברנו על בית הספר ואיך מערכת הסטנדרטיזציה גורמת לכך שרבים מהילדים יכולים קבל לאבד חלק מהיכולות היצירתיות שלך.
היום אני רוצה להבהיר ועיקבתי אחרי מה שדיבר באותו היום בזכות הגרש של פרנצ'סקו טונוצ'י (aka Frato) שאני מביא לך.
טונוצ'י, עליו כבר דיברנו בתינוקות ועוד בהזדמנות אחרת, הוא הוגה דעות, פסיכופדוגוג וכתב יד איטלקיים שעבודתו מכוונת לילדות ולחינוך שלו.
במאגר זה אנו יכולים לראות כמה ילדים מדמיינים מה הם יכולים לעשות למחרת עם פינצטה שהמורה (או המורה) שאל אותם. לאחר ששמעו את הביטוי "זכרו להביא לי מחר כמה בדים", התלמידים מתחילים לפתח את הפרויקטים שלהם עם דמיון. ה יצירתיות מולד מוביל אותם לחשוב מה הם יעשו למחרת. הם מדמיינים משחקים, צעצועים, אלמנטים דקורטיביים וכו '.
עם זאת למחרת כולם יוצאים עם ציפיותיהם שלא מולאו. הם הפכו מחזיק עטים (הידוע יותר כמחזיקי עפרונות או מחזיקי עפרונות) וכולם נותרו לרצות לעשות משהו מהנה שהיה יכול לשמש אותם באותה מידה כמרכיב של תרגול פסיכומוטורי ואף יותר כאלמנט יצירתי.
באופן אידיאלי, כל אחד יכול ללמוד את מה שהם רוצים ללמוד
הביטוי הזה שנשמע כל כך לא מציאותי ולא הגיוני בהתחשב בעובדה שהמערכת הנוכחית (שרבים יחשבו שיכולה להיות חלק מ"עולמות היופי ") היא אחד מהנחות היסוד שכל בית ספר צריך להגן עליהן: באופן אידיאלי, כל אחד יכול ללמוד את מה שהם רוצים ללמוד.
וזה אידיאלי מכיוון שכל אחד ואחד יכול היה ללמוד מה מניע אותו ומעניין אותו יותר, לתת ערך לאדם, לאינדיבידואליות שלו, לאינטרסים שלו, לרצון שלו להיות מישהו ובעיקר לזכותו של כל אדם להיות היא. אותו דבר, עם הערך שעליו להניח.
כמו שאומר טונוצ'י עצמו:
הבנים צריכים להגיע לבית הספר כשכיסיהם מלאים, לא ריקים, ולשאוב את הידע שלהם כדי שיעבדו אותם בכיתה. (...) העבודה מתחילה במתן הרצפה לילדים. ראשית הילד זז; ואז המורה. המורה צריך לדעת מה הילדים יודעים לפני המשחק, כי אם זה נעשה לפני כן, זה ללא ספק כואב.
צריך לדעת איפה כל אחד נמצא, מה הוא רוצה, מה הוא יודע, מה הוא לא יודע, מה הוא רוצה לדעת, לאן הוא רוצה ללכת, בהתבסס על מידע זה, פעל לתמיכה.
לילדים יש את הידע והשאיפות שלהם, ואם, כמו בדוגמא של הפינצטה, הם נשאלו עליהם, כולם היו נהנים מהפינצטה תעשה מה שהם היו רוצים לעשות.
שום דבר לא קורה אם כולם עושים אותו דבר
כמובן שלא, אם שום דבר לא יקרה, שום דבר לא ייזרק לנהר או שונא את המורה שלך על כך שלא תוכל לעשות את מה שהייתה רוצה לעשות, היא אפילו לא תטראומה לכל החיים ועלולה תמיד אומרים כי "תמיד עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ושום דבר לא קרה לי," בכל פעם שהיצירתיות של הילדים מוגבלת, לובשים גרגר חול כך שחוסר התיאבון מופיעכך שהרצון ללמוד ולחדש פוחת והילד יאבד את ציפיותיו ואת תחומי העניין שלו וישנה אותם עבור אלו המקובלים על ידי הרוב (משהו כמו להפסיק לחתור לכיוון מסוים אם אפיק הנהר לוקח אותך לאחרת).
וכמובן זה לא אותו דבר לעשות את מה שאחד רוצה לעשות מה שאחר רוצה לעשות.
בעולם הגיוני בו כל הגברים נחשבו שווים (כביכול, מכיוון שכולנו שווים) לכולנו תהיה אותה זכות לבחור את דרכנו (כל עוד זה לא פוגע באנשים אחרים, אני חושב שזה ניכר ) עם זאת, אנו לא חיים בעולם הגיוני, אלא בחברה בה מעטים מחליטים כיצד רוב האוכלוסייה תחיה ולצורך כך חשוב שילדים יגדלו כילדים כיצורים כנועים המסוגלים לציית ולקבל ההיררכיות
כפי שאתה יכול לראות, פורטבוליס המיוצר עם פינצטה עובר דרך ארוכה ... עכשיו תורך לחשוב: מה הייתי רוצה לעשות כילד ולא עשיתי את זה כי מישהו החליט בשבילי? האם הייתי אדם המסוגל לקבל את ההחלטות שלי או שתמיד חיכיתי שמישהו יחליט בשבילי? וחשוב מכך: עד כמה אחליט לבני בדרכו?
האם ילדים צריכים לבחור בדרך שלהם לבד?
בואו לא נתבלבל, אנחנו הורים, מבוגרים עלינו לחנך אותם. השארת כל ההחלטות בידי ילדינו יכולה להיות מסוכנת, מכיוון שיש סכנה ליפול להזנחה, ולא לחינוך. עם זאת, קבלת יותר מדי החלטות עבורם גורמת להגנה יתר כך שהיא גוברת על התפתחות האוטונומיה של הילדים.
אלוהים ... כמה קשה להיות אבא.
