כדי להצליף ילד נוכל לחשוב שאין לו השלכות, זה נעשה כל החיים ושום דבר לא קרה. יתכן שקוראים רבים יספרו לנו שהם קיבלו אותם, והם בטוחים באהבת הוריהם ושההתנהגות הזו לא הותירה השלכות, הם הפכו לאנשים שלווים ואינם מקפידים על טינה. הוריהם עשו כמיטב יכולתם וכמה שוטים או פסקואים לא הותירו בהם שום חותם, הם יגידו. אבל כן להצלפות השלכות.
ברור שאם איננו דוחים התנהגות שגויה זו של הורינו, יש לנו אפשרות לחזור עליו בפחות קושי.
אחרי הכל, הם יגידו שחרטת אינה התעללות, היא לא מכה והיא שורדת ללא נזק לכאורה. אולם מדובר באלימות, ואלימות אינה יכולה להיות מדד לאהבתם של ההורים לילדיהם, ואף אינה דרך טובה לחנך באמצעות דוגמה.
אין תרומה מדעית רצינית המספקת נתונים לטובת הצלפות. נהפוך הוא, חקירות נוירולוגיות ופסיכולוגיות מודרניות מספקות נתונים בכיוון ההפוך. לחץ, פחד וכאב אם הם מותירים סימנים.
ילד שמקבל א התנהגות אלימה מהוריו מפנימים שאלימות עשויה להיות מקובלת אם היא מופעלת נגד מישהו חלש או טוען למטרה טובה. הוא לא מרגיש שהוא הבעלים של גופו מכיוון שמי שסומך עליו יותר מוסיף אותו "למענו".
סבלנות ותשישות יכולים לגרום לנו שקע וגם להלחיץ במצב של סכנה ממשית. ואז אותה אלימות מופנמת בילדות נובעת מאיתנו ואנחנו חוזרים על זה כאמצעי קיצוני.
מכה בנגע או בפסקוזון מכה, ובאותה דרך שלא היינו מאפשרים לאף אחד לשים עלינו את ידנו בשום פנים ואופן, יש ללמד את ילדינו שאף אחד לא יכול לגעת בהם או להכות בהם, בשום סיבה, אפילו מבוגרים יש לנו סמכות עליהם.
הכה ילדלהעליב אותו, לצעוק או לאיים עליו בעונש פיזי או בנטישה רגשית זו לא דוגמה טובה. זה יכול לעזור למבוגרים לצאת מכעסים או כעסים, אך במחיר לגרום להם ליפול לחלשים ביותר.
ציות מפחד אינו ציות, זו הדחקה. חינוך נולד מדוגמה, הבנה, סבלנות ואהבה, ולא מאיבוד שליטה ופריקת אלימות אצל ילדים.
במצב הרגשי של פחד, כעס וחוסר אונים שיש בו ילד הסובל מצעקה או נפיכה אין דבר שניתן ללמוד או להפנים. הנורמות או ההתנהגויות הנכונות שאנו רוצים להנחיל בהן, כבוד לאחרים, אין דרך להטמיע אותה אם הם לא מכבדים בשלמותם הפיזית והמוסרית.
ערמומיות, שקרים, חוסר אמון ותפיסת העולם כמקום שבו למעשים אין השלכות הגיוניות, אלא עונשים, אינה הדרך הטובה ביותר לחנך לדו קיום ואמון. מה שילד שנפגע יעשה ילמד לא להיתפס מפחד, לא שהפעולה השגויה שלו מסבירה את עצמו מנחמת על ידי הוריו להטמיע את הנזק שהוא הצליח לעשות.
הילד אינו מתייחס לעונש לאירוע, אלא לאדם שתוקף אותו. ולעיתים רחוקות מאוד זה מצליח כאמצעי שמשנה את הבעיה הבסיסית, אם זה לא בטרור לעונש חדש.
בנוסף, עונש גופני הוא כבר פשע בספרד ועוצמתו אינה מתוארת אם כי נמצא כי חברה מתירנית והרגילה להתנהגויות אלה אינה יכולה עדיין לשלוט על כל האירועים הללו והחוק מופעל בדרך כלל רק ברצינות או מהבהבות ביותר. עם זאת, הרשויות מאוד ברורות לגבי זה.
להכות בשוט, למשוך את השיער, לתת דגים או קמצוץ כבר אין אישור חוקי כאמצעי מתאים לתיקון.
ה השלכות של שוט ברמה הפסיכולוגית והמוסרית הם בלתי נמנעים, ותפקידנו כהורים הוא לא לחזור על הטעויות של אלה שחינכו אותנו בצורה הטובה ביותר שידעו, אלא לחנך את ילדינו בתיעול צליל של קונפליקטים.
