זה הביטוי שאנחנו שומעים את רוב הורי ילדינו כבר בתאריכים אלה. זה לא בשביל פחות. אנו מדליקים את הטלוויזיה ושתי מתוך חמש מודעות מכוונות לילדים. צעצועים, צעצועים נוספים, קונסולות משחק, משחקי קונסולת המשחקים, בעלי חיים ממולאים, בובות ושורה ארוכה של פרסומות המקדמות פריטי ילדים.
כמו כל ההורים, אני חושש שהבנות שלי ישבו לראות טלוויזיה ובסופו של דבר מבקשות ארבעה צעצועים לכל קבוצת פרסומות.
בריונות בדצמבר אינה דבר חדש. אנו נמצאים בחודש השנה בו ענף הצעצועים מוכר הכי הרבה וכמו בכל עסק, פרסום בטלוויזיה הוא כלי יעיל מאוד, במיוחד אם מדברים על ילדים שמבלים שעות רבות מול המסך. העדויות הן כי מחצית מהילדים מבקשים במכתבם צעצועים שראו בטלוויזיה, בעוד 30% מהם קשורים לסדרות טלוויזיה וסרטים. אני מתכוון, טלוויזיה מעודדת צרכנות חג המולד.
אם איננו רוצים שילדינו ייחשפו להטרדות פרסומיות כאלה, הדבר הראשון שנוכל לעשות הוא להגביל את השעות בהן הילד חשוף לטלוויזיה, כפי שאמר בראד פיט בראיון עם ילדיו. הימנע מהפצצת מודעות על ידי הסרת ילדיך מול הטלוויזיה.
שנית, לימדו אותם להיות יותר בררניים והעבירו שהם לא צריכים כל כך הרבה צעצועים או היקר ביותר בכדי להיות מאושרים. בבית אנו מנסים לבחור שני צעצועים אהובים שאתה באמת רוצה שיהיה (האחד מובא על ידי סנטה קלאוס והשני המלכים), שבאותו זמן הוא עמיד, בהתאם לגילם ומעורר את התפתחותם בדרך כלשהי. בכך שהם מבקשים עשרה צעצועים במכתב אנו מעודדים בעקיפין צרכנות מוגזמת ובקשה לבקש שסוף סוף נהפוך לרכישה לרכישה.
