היוזמה החדשה שלנו אבא, ספר לנו שהסיפור שלך התקבל מאוד ואנחנו כבר מקבלים, ברגש גדול, את הסיפורים הראשונים. היום אנו פותחים את המדור שלנו סיפורי הורים עם הסיפור של אוסקר, אבא לראשונה שמספר לנו בפרטי פרטים ורגש כיצד חי את הולדתה של בתו, מרתה, כיום בת שמונה חודשים.
אנו מעריכים את השתתפותך ומעודדים הורים אחרים לשלוח לנו את סיפורם ל- [email protected]. כולנו אוזניים:
השעה ארבע וחצי בבוקר (בדרך כלל אני קמה שעה לאחר מכן לעבודה) ואשתי אומרת לי שהיא מוכתמת "קצת", שזה נראה כמו הפסד. טירונים כמו שאנחנו, אנחנו חושבים שזה לא הרבה ושאנחנו נחכה לראות אם זה נשאר בזה. במשך חצי שעה אנחנו מסתובבים במיטה. איננו בטוחים מה עלינו לעשות. אנחנו הולכים לבית חולים או שזה כלום? כאשר אנו מוודאים שהוא ממשיך לאבד מי שפיר, אנו מחליטים. מוכח שההפסד הקטן הוא רציף ועלינו לפעול. ברוגע, אנו מכינים את "הכלים" ולוקחים אותה ברכב לבית החולים (ציבורי). נכון לעכשיו, הרחוב הוא שלנו, אין צורך לרוץ, אין פקקים ולמרות הקילומטרים המפרידים בינינו לבין בית החולים אנו מגיעים למשרד החירום של היולדות תוך קצת יותר מעשר דקות.20 ביוני, 2007. נותרו 3 שבועות עד למועד המסירה הצפוי.
המקום סקרן, לפחות למתחיל חדש. יש מסדרון כמו רצפת חדר רגילה. באמצע, בצד האולם, נמצא "מרכז הבקרה" ממנו פועלות אחיות, מיילדות ורופאי הרדמה. יעילות ושליטת סדר. מכאן עוברים מעקב אחר הילדות והמיילדות, האחראיות על מספר חדרי לידה כל אחד, ומשרתות את תלמידותיהן לפי הצורך. נראה כי שאר האולם מורכב מחדרים שהם למעשה צנרת. כל אחד מהם מצויד בכל הדרוש לאירוע. הם מציינים לי את החדר (paritorio) בו נמצאת אשתי, וכשהגיעו הם כבר עשו דרך עם אוקסיטוצין ויש לה התכווצויות. אני עומד לצידו ולוקח את ידו. זה כואב כל 3 דקות ונראה חזק. לדבריו, נראה שגבו נשבר. עם כניסתו אמר למיילדת ש"האפידורל "היינו רואים ככל שהמסירה התפתחה וזה גורם לו כשהוא מודע לכך שזה יפגע הרבה הוא שואל, אך כאשר צוות ההרדמה יגיע, הצירים הם כבר חזק מאוד ומסוכן לדקור את עמוד השדרה עם כל כך הרבה תנועה כך שהלידה תהיה "טבעית". כשרואים כי הצירים מהירים מאוד, הם מווסתים את האוקסיטוצין לאט יותר ומפרידים ביניהם מעט אך הם מתחזקים הרבה יותר. בכל פעם שיש לי כזה, הוא מחובר לזרועי בעוצמה איומה ונראה שהוא מרחף על המיטה. מרדימים עדיין לא עזבו את הטרקלין כשהמיילדת בודקת את ההרחבה ואומרת "תראה, הבן שלך כבר כאן" תוך שהיא נפרדת בשתי ידיים ומניחה לראש של התינוק שלי להציץ. עכשיו הכל הולך מהר מאוד. בכמה צירים (5, 6) התינוק שלנו בחוץ. זה הרגע בו נלחצתי יותר. חשתי סכנה כשראיתי אותה מופיעה. ראשית הראש האינרטי, אחר כך הכתפיים ואז שאר המתיחה, הוא נראה כמו גומי ולא היה שום סימן לפעילות. אבל הוא התעורר וכמעט בלי לבכות. זה היה יפה כשהלבישו אותו, כשהחוט עדיין הצטרף אליהם. רופאה או אחות נכנסה (כמעט לא הבנתי) למי שהמיילדת מסרה לילדה מיד לאחר שחתכה ואבטחה את חבל הטבור והתמסרה לניקיון, וביצעה כמה תרופות ובדיקות שגרתיות. כשהוא פנה אליי, חשבתי שאולי יש משהו שלא בסדר, אבל הוא רק אמר "יש לו טוב ... אוזניים". כן, האמת שיש לו קצת גדול, אבל מאוד נחמד ומושלם אחרת. הוא שקל ומדד: 50 ס"מ ו -2 קילו 750 גרם. בינתיים, אשתי תפרה את החיתוך שנתנו לה כדי להימנע מדמעות והיא כבר הייתה הרבה יותר רגועה. לילדה היו עיניים מסומנות באיזה חיטוי שהונח עליה והיא נעטפה בחוזקה במגבת בית חולים. הוא נראה כמו מכסה מנוע קטן שבלט רק פנים כמעט ללא תווי פנים, עגולים מאוד ושלווים. ואז, כשהושיטו יד, אמרו לי "אם אתה רוצה, אתה יכול לקחת את זה." כמובן שלקחתי את זה. הוא הזיז מעט את ראשו וחלק את העיניים שנראו שחורות. הם סיימו עם אשתי. ניגשתי לצידו, ליד המיטה ושוחחנו על הלידה, כמו גם בתנו והמזל שהכל התפתח ללא בעיות. הלידה עצמה נמשכה קצת פחות משעה וחצי. כשרצינו להבין, הם באו לעלות לרצפה. כמעט שעה וחצי הייתה לי התינוק שלי בזרועותיו והם אמרו לי שאני צריך לשחרר אותה, שהתינוק צריך לעלות לרצפה בעריסה (מתקרילט) או במיטה עם אמה, אבל לא יכולתי להכניס אותה פנימה זרועות ולא התחשק לי להרפות בכלל. כבר על הרצפה אנו חולקים את החדר עם אדם אחר. תשומת הלב הייתה בכל עת, יותר מאשר נכונה, חביבה וחיבה, המוערכת מאוד בטראנס כזה. למחרת הקדשתי אותו להכנת ניירות. חבל שלא ניתן לבצע את הנהלים באותם בתי חולים. כשהם שחררו את אשתי ואת התינוק שלי הם קצת הפחידו אותנו. הם אספו את כולנו שנאלצו לצאת באותו יום, ושלושתנו, אמרו לנו שהם גילו מלמול בלב ונאלצים לבדוק את הילודים בכדי לבדוק אם זה תקין או פתולוגי. כבר ידעתי מה מדובר בנשימה בילודים, אבל האמת היא שאשתי ומשפחתה פחדו למדי. תוך קצת יותר משעה הורידו אותנו עם התינוקות לחדר המיון הקרדיולוגי והדהדו את ליבם, בדקו שהכל בסדר. לאף אחד מהתינוקות לא הייתה שום פתולוגיה לבבית ושוחררו. אני זוכר שעזבנו את בית החולים כשהתינוק בזרועותי חושב על מה מגיע ומה עלינו להתחיל ללמוד. אבל טעינו מאוד, שום דבר לא בא, הוא כבר היה שם ולא היה זמן ללמוד, רק לפעול, לטפל ולדאוג לתינוק שלנו. אגב, היא כבר בת 8 חודשים ואני עדיין מתקשה לשחרר אותה כשאני אאסוף אותההם מבצעים את הבדיקות הרלוונטיות ומאשרים שיש לו מים שבורים אך אינם עומדים בצירים. הם מודיעים לנו שהם נשארים תחת תצפית, שאם הם לא ייכנסו ללידה תוך 12 שעות (מגבלת 17:00) הם יעוררו את זה והם ילכו לחדר משותף. הזמן עובר ואין שינוי, ממשיך לאבד נוזלים, משפחה וחברים מבקרים אותנו ומתקרבים לחמש אחר הצהריים. מכיוון שהוא לא נכנס ללידה, הם אומרים לנו שהם הולכים להתגרות בו והם מעבירים אותו לחדר הלידה בזמן שהם שולחים אותי ל"מדים "כדי להגיע למסירה.
