לפני כמה ימים ראיתי איך חברה הענישה את בנה בן השמונה בחומרה על כך שלא רצתה ללכת לאקדמיה האנגלית. הילד סירב וטען שהשיעורים משעממים וכי הוא לא אוהב אנגלית. אמו העבירה לו "דרשה" על החשיבות של לימוד אנגלית לעתיד, לעבוד במקצוע ... בלה בלה בלה. אני מסכים עם החשיבות והקלות של לימוד שפות בגיל הרך. אבל במקרה של חברתי, זו יותר מטרה עבורה מאשר של הקטנה.
לחבר שלי יש מאפיין של מה שמכונה "hyperparenting", הורים מחויבים יתר על המידה לילדיהם או הידועים בכינוים כמבקרים.
הם הורים שאובססיביים להישגי ילדיהם, הם מפעילים עליהם לחץ מרשם ביחס להצלחה בלימודים, להתבלט בספורט, במוזיקה וכו '. הם מחליטים על הפעילויות שילדיהם צריכים לעשות וחלקם עד הקריירה ללמוד. הם שולטים בהיבטים היומיומיים, כמה לאכול, מה לשחק, מה לעשות אחרי הלימודים.
עבורם ילדים חייבים להיות החכמים ביותר, הם נרשמים לפעילויות אינסופיות, משחק הוא "מבזבז זמן", תוך התעלמות שדרכו ילדים מפתחים את דמיונם ולומדים על העולם. מועיל לילדים פעילות משלימה לאחר הלימודים, במיוחד אם ההורים עובדים. אבל, ילדים רבים הם חלק מצוות ספורט, מקיימים שיעורי מוזיקה ואמנות, שיעורים נוספים וכו '. למרות שלכל אחת מהפעולות הללו יש ערך, משמעותה הולכת לאיבוד כאשר יש עודף.
השליטה בהורים אלה גורמת לילדים לפתח תחושת חוסר אמון בעצמם בכך שהם לא נותנים להם את ההזדמנות לקבל החלטות ולפתור את בעייתם. הם מרגישים כאילו הוריהם לא בוטחים בהם. הם תלויים מדי וצייתנים או מורדים ודוחים את מה שההורים מנסים ללמד אותם.
איך לדעת אם דורשים הרבה ילדים? הצעד הראשון שיש לנקוט הוא לשקול את המעורבות המוגזמת עם הילדים; אם הציפיות עם הילדים מעטות מציאותיות ונותנות עדיפות לפעילויות אחרות שניתן לעשות מבלי שהן יהיו האקדמיות.
מערכת היחסים עם הילדים צריכה להיות רגועה ולא תובענית. משמעות הפעילויות היא הנאה, ולא הגעה למטרה ספציפית. והחשוב ביותר הוא שילדים ירגישו אהובים על מה שהם ולא בגלל הישגיהם. אהבה אינה תלויה בהצלחה שהם משיגים בלימודים או בפעילויות משלימות, אהבת ההורים היא ללא תנאי.
