להיות אב יש שני פונקציות בסיסיות, המעניקים את החיבה שילדנו זקוק לו לצמוח עם בסיס טוב של הערכה עצמית וקביעת כללים ומגבלות להנחות את התנהגותו בכיוון טוב. השגת איזון בין שתי הפונקציות זה אתגר.
בין הגילאים 2 עד 6 ילדינו מתחילים להיות בעלי רצון משלהם ולהטיל ספק בכללים שקבענו. למרות שזה נורמלי, יש לדעת כיצד לשלוט בצורה טובה על התנהגויות אלה כדי שלא יהפכו להרגל וכדי שלא ינסו להשיג את מבוקשם באמצעות הנשק הקשה ביותר שלהם כדי לפייס, התקפי זעם.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התקף זעם היא למנוע אותה. לשם כך עלינו ללמוד להימנע ממצבים קשים ולצפות מראש מהתגובות שלהם.
אם הילד שלנו צריך להפסיק לעשות משהו שהוא אוהב, מועיל ליידע אותו קצת יותר מוקדם כך שהוא יכין את עצמו נפשית ויקבל את המגבלה שהצבנו טוב יותר, והיה מועיל יותר אם הוא מפנה את תשומת ליבו למשהו אחר. ילדים לא מזהים את העייפות שלהם ולפעמים מראים זאת בהתנהגות בלתי ניתנת לביצוע, ולכן רצוי לא להגביל את יכולתם לסבול, כמו גם להתרגל לשגרה שאומרת לך מתי כדאי לך לישון, לאכול או להתרחץ.
האסטרטגיות שיש לעקוב אחרי התחלת ההתפרצות עשויות להשתנות בהתאם לילד, אך חלקן מועילות, קחו אתכם לחדר אחר או למקום אחר בו תוכלו לשבור את הדינמיקה של זעם. אם יש אנשים בחזית, עזוב את המקום לכמה דקות, כי לפעמים, אם אין ציבור, ההתפרצות מאבדת מערך. הראה לו כשהוא נרגע שאנחנו אוהבים יותר את ההתנהגות שלו ואת הסובבים אותנו.
למרות שזה קשה, עלינו להיות איתנים ולא להיסחף בכעס שלנו. ישנם הורים המגיבים בכעס, אינם מציבים דוגמא לשליטה עצמית, מגיעים לגובה זהה לילד ובכך מאבדים את הסמכות.
הילד זקוק להוריו כדי להבין אותו ולעזור לו לבטא טוב יותר את רגשותיו. בזמן ההתפרצות קשה מאוד לדבר, עדיף לחכות שהמצב יירגע ולהסביר מה לא אהבנו בהתנהגותו, מה שגורם לו להבין את הסיבה לגבולות שהצבנו עליו.
אין מבחן סבלנות טוב יותר עבור הורים מסוימים, מאשר לעמוד בפני זעם. אנו דוגמה לילדינו ועלינו להראות להם מה אנו מצפים מהם.
