אני מודע לכך שכאשר גבר כותב לו משהו השכן מלפנים הוא בדרך כלל עושה את זה בעניין מפתה ככל הנראה (אולי גבעול), או מתוך כוונה להכיר את עצמו ולהביע רגשות משיכה וכדומה, לאחר שהתבונן בכך בדרך זו או אחרת מהרחוב או דרך החלון.
זה לא המקרה שלי, וזו הסיבה שאני מזהיר אותך עוד לפני שאתה מחשיב שיש לי כוונה זו. אני רק מקדיש לך שורות אלה, שלעולם לא אשלח לך אלא שרציתי לפרסם 'בפתח' מכיוון שראיתי אותך, באופן סתמי, מטפל בתינוק שלך, במיוחד כשאתה מנסה לישון אותו, בין ציצים לזרועות, ולא מצאתי דרך טובה יותר (אם כי יש כנראה) לבטא את כל הדימוי שמתעורר בי.
אני כותב לך כי זו דמותך שנרשמה בזכרוני ביום שראיתי אותך מאחור, מתנדנדת לקטנה שלך, ומצד אחד הופיע ראש קטן עם מעט שיער ומצד שני שתי רגליים קטנות שכבר היו תלויות, בחוץ הזרועות שלך, מראה שהיית ביחד כמה חודשים. כמה חודשים אחרי שהתחלת להיות מודע למשקלו, כמה הוא זקוק לך וזה של לך לישון זה היה משהו שעשיתי טוב יותר איתך מאשר בלעדיך.
אבל אני כותב לך לפנות אלי, במציאות, לכל השכנים מלפנים ולתינוקות שלהם ומדוע לא, לכל השכנים שעושים אותו דבר כדי לעזור לקטנטנים שלהם לנוח, שהופכים ליותר ויותר.
הרגישות של הרגע נשארה במוחי וגרמה לי לזכור את הפעמים בהן ראיתי את מרים, אשתי, ישנה את ילדינו כך (או אפילו כשהייתי זו שניסיתי, לעיתים קרובות ללא הצלחה), וזוכרת את כל נשים שראיתי עושות את אותו הדבר, עד כדי דימוי הזיכרון הבלתי ניתן למחיקות שצריך להיות לצמוח איתו אם בשכנות המסוגלת לעשות הכל לרווחתך.
ראיתי אותך צועדת, לפעמים נעצרת לרגע תוך כדי תנועה להמשיך להתנדנד את הקטנה שלך, ואז נעלמת לרגע בו החלון שלך נגמר ומופיע שוב, בטקס שקט ושגרתי, לעייף, לעיתים קרובות, אך הכרחי. מכיוון שאלוהים יודע שאם התינוק הזה ישן לבד בעריסתו, מחייך לפני שעצם את עיניו, היית משאיר אותו כמו שכולנו היינו עושים: "תנוח, אהובי; חולמים דברים יפים", נשיקה קטנה על המצח ואפילו תוך זמן קצר. אבל לא: אתה אחד מאותם 'ברי מזל' שלא רק יש לו תינוק שצריך ציצי כדי לישון, אלא גם תנועה. ציצי ידיים. ותנועה.
אתה לא לבד, שכן. יש הרבה נשים, זוגות, שכמו שיש לך ילדים או בנות עם משימה יחידה, לקרוע את עצמך מחייך, מה שיהיה, ולקלוט את עצמך בעולמם כדי להראות לך שיש דברים חשובים בהרבה מכל מה שקודם לכן זה גרם לך לסבול.
בטח בימים הראשונים באת לשאול בשלב מסוים מתי אתה יכול לסרק מעט את השיער שלך, ולנסות להסתכל לפחות חלקית על מה שהיית לפני שבועות. אולי חשבתם על יותר מפעם אחת שלמקלחת עם תינוק בוכה, לרוב אפילו בזרועותיו של אביו, שום דבר לא היה מרגיע. ואתה בטח אפילו הערכת את האפשרות שעשית את זה אחרת אם מישהו היה אומר לך כן, שילדת ילד זה יפה כמו שהם, אבל זה זה גם קשה כמו שמעטים מסבירים.
ובחודשים אלה תרגיש בתחושה המוזרה הזו של סוף סוף לשכב למנוחה, בלילה, ולהרגיש כאב גב כמו שלעיתים רחוקות סבלת ... תערובת מוזרה של כאב ואנחות עייפות, של 'סוף סוף אשכב', ו אני לא יודע אם הייתי טוב יותר לעמוד. ותוסיף את הכאב של בובות שיגרמו לך לפחד כל כך הרבה ימים שבאחת מהתכווצויות האלה תאבד מכוחך ותפחד.
אולי גילית גם כמה נדיר יכול להיות לאכול כאשר אחרים כבר אכלו, או פעמיים או שלוש. אפילו לאכול עם יד שמאל כשברגל אחת אתה מנסה לקחת את המפית שנשרה וזה יגרום לך לגלות שהדבר הטוב ביותר, לפני שאתה מתיישב, זה להחזיק כמה סכו"ם חוזרים, יותר ממפית אחת, ספר, הנייד והנייד טלוויזיה מרחוק ... למה שעלול לקרות.
או שלא או ששום דבר מכל זה לא קרה לך באמת ואני זו שנזכרת ברגע ההוא שבו למרים ואני נולדנו תינוק בן חודש שנדרש לישון בזרועותיו, או בין ציצים לזרועותמצד אחד משחררת ראש עם מעט שיער ומצד שני שתי רגליים שמנמנות, שבמקביל, תלו רגועות בזמן שבעליה משחרר את החום ואת החיבה העצומה והאינטנסיבית של אמא.
ואני זוכר את זה באנחה של 'איזו תקופה קשה לכולם, ובעיקר עבורה', אבל באהבה לדעת שבזמנים ההם אנו לומדים להיות הורים טובים יותרומעל הכל אנשים טובים יותר. ששלושת התינוקות שעזרנו לנו להבין שהדבר החשוב, החשוב מכל, היה להיות מסוגלים לראות את העיניים הקטנות והגדולות האלה כשהן מתעוררות מהחלומות ההם, אותם חניכיים חסרי שיניים מחייכים אלינו והידיים הקטנות שנאחזו בנו מבקשות מאיתנו לעולם לא להרפות. . זה בלתי נשכח!
אז, נכון או לא נכון, אני רק רוצה לומר לך את זה אני שמח מאוד לראות אותך עם התינוק שלך. אני חושב כמה יקר לו להרגיש בזרועותיך וכמה שהוא צריך להיות נוח, בידיעה בוודאות בעולם שהוא בקושי מבין, איפה שהוא יודע שיהיה בסדר: איתך.
וזה שלתינוקות לא אכפת אם יש להם את הבגדים הכי יפים, או הכי יקרים; אם יש להם את החדר עם דובים או פרפרים, אם הוא פסטל או תכלת. הבית שלך הוא אתה. וזו הסיבה שאין להם בעיה רבה אם סרקת את השיער שלך פחות או יותר, או אם אתה הולך בתלבושת אימונית כשהיית תמיד בחוץ. בזמן שאני איתך, זה יהיה בסדר, כי שם נולדת האהבה הטהורה ביותר שאתה יכול להרגיש, זה של בן לאםוזה של אם לבנה או לבתה, שנולד מעצמו, אשר במשך חודשים ארוכים הם גופו שלו ואז הופכים לאנשים הקטנים שכאילו לעולם לא רוצים להיפרד ממנו. מכם
אם אי פעם קראת את זה, אני רק רוצה להתנצל על השניות האלה כשאני מסתכל על שניכם ואומר לי כל כך הרבה, ומודה לכם, איכשהו, כי בכל פעם שאני רואה אתכם עוברים, מהחלון שלי, אני רואה אהבה.
תמונות | י.פ.י.
בתינוקות ועוד | למה שיש "mamitis" זה נורמלי, הכימיה של הרגשות (או למה אתה צריך להתעורר באהבה ובכבוד), לא הבנתי עד כמה אשתי הייתה חזקה עד שראיתי אותה יולדת (ומגדלת)
