אם את אמא בטוחה, הם אמרו לך אחד מהביטויים הבאים: "אל תטען, זה ישתבש", "אם אתה לא מרפה אז זה לא ייתן לך לעשות כלום" "השאר את זה בעריסה או שלעולם לא תוציא אותו מהמיטה שלך" . ואם אתה כמוני, בטוח שנאת לשמוע גם אותם.
למרות מה שרבים אומרים לנו ומאשרים, לא ניתן לקלקל תינוק בגלל "חיבה מוגזמת", נהפוך הוא, זה יועיל לו. הם לא יתרגלו לזרועות, הם לא ישלטו בכם ולא ישלטו בהם והרבה פחות לתמרן. אני מסביר מדוע.
לתת לתינוקך את מה שהוא צריך לא יקלקל אותו
דמיין שתבלה את כל חייך - החיים היחידים שאתה מכיר - בתוך מערה, חמה ונוחה. אף אחד לא מפריע לך, אתה מרגיש בטוח ואתה מאושר. ואז, יום אחד החלל מתחיל להרגיש די קטן מכיוון שגדלת ואתם מחליטים שאולי הגיע הזמן לצאת ולראות מה מעבר. גלה מי הבעלים של הקול המתוק הזה שאתה שומע כל הזמן. אז אתה יוצא, פוחד אך נחוש.
ומסתבר שהעולם שבחוץ הוא לא מה שדמיינת או נראה כמו המערה שלך. זה בדיוק ההפך. קר, יש הרבה אור, הרבה רעש והרבה יצורים מוזרים שנעים סביבך והם מסתכלים עליך ומדברים כאילו הם מכירים אותך. זה מפחיד, לא? הביטחון שהיה לך במערה שלך נעלם. עכשיו אתה לבד במקום לא ידוע.
אבל אז אתה מקשיב לזה. אתה מזהה את הקול ההוא המוכר לך כל כך. אתה מסתובב והיא שם, מחייכת אליך ומביטה בך באהבה. ופתאום נעלמים כל הפחדים, כל חוסר הביטחון שהיה לך. היא כאן כדי לטפל בך, להגן עליך ולהדריך אותך. בדיוק מה שאתה צריך כדי להכיר את העולם החדש הזה.
כך מרגיש יילוד. או לפחות כפי שאני מדמיין שהם עושים. בטח קשה להם לעבור מלהיות במקום שקט ופרטי, אל ההמולה (כי יש לזכור שזה היה רק הוא) מהעולם החיצון.
חשוב על איזשהו מצב שהיית בו, היכן הייתם החדשים או החדשים. עבודה חדשה, היום הראשון ללימודים או ללכת לגור במדינה אחרת. אתה לא מכיר אף אחד, אתה לא יודע איפה הדברים או איך המקום החדש הזה עובד. אתה צריך מדריך. בחברות יש את צוות משאבי האנוש או איזה עמית לעבודה. בבית הספר ובמורים ובצוות החינוכי. במדינה אחרת אולי האדם אליו אתה שוכר את הבית החדש שלך או את השכנים החדשים שלך. העובדה שהם עוזרים לך ולוחצים ידיים בשבועות הראשונים לא תגרום לך להיות תלוי בהם, נכון? אתה צריך לדמיין כבר לאן אני הולך עם הדוגמאות האלה.
אחרי הלידה אמא שלנו היא זו שמדריכה אותנו. שדואג לנו ומלמד אותנו דברים חדשים. בעוד שבמבוגרים אנו כבר בטוחים יותר בעצמנו כשמדובר להתחיל במקום חדש, בהיותנו תינוקות אנו לא. אנו חסרי אונים ותלויים לחלוטין. זה התינוק שלך. לפעמים כל מה שאתה צריך זה לקחת אותו לזרועותיו כדי שהוא ירגיש טוב יותר.
במהלך שנותיו הראשונות, תצטרך לשמור אותו קרוב אליך כדי להגן עליו ולראות אותו, ללמד אותו כל מה שהוא צריך ללמוד, כך שבסופו של דבר הוא מסוגל לעשות דברים, להגביר את הביטחון שלו ויכול ללכת לבד בעולם.
למה אתה לא מתרגל לזה?
להעניק לו את החיבה והחברות שהתינוק שלך זקוק להם בחודשים הראשונים או בחייו הראשונים לא יקלקל אותו, מכיוון שלמרות שבני אדם הם חברתיים מטבעם, אנחנו גם רוצים להיות עצמאיים. כשאנחנו גדלים ואנחנו מפסיקים להיות תינוקות אנחנו נכנסים לשלב של חיפוש מתמיד אחר דברים חדשים ולגלות כל מיני תגליות.
כשבתי הייתה תינוקת היו אומרים לי לא לסחוב אותה כל כך כיוון שהיא מתכוונת להתרגל וכאמא בפעם הראשונה חששתי מאוד שזה יקרה. אבל הרגשתי רע בלתת לו לבכות בעריסה או לדעת מה הוא סבל כשהפריד אותה ממני. אז עקבתי אחרי הבטן שלי והתחלתי לטעון את זה כמה פעמים שרציתי, בכל פעם שהיא ביקשה ממני ואפילו החלטנו לנסות את הקולצ'ו שהגיע להישאר. כשבתי בזרועותיי כולנו שמחנו. בטח אם מישהו קורא את זה שחושב שתינוקות חולים, הם חושבים שזה היה מתכון לאסון ומבחינתי נגמר חיי.
אבל החיים לבד מלמדים אותך דברים. ראשית כשבתי התחילה לזחול ונמלטה מהר ככל שיכלה ממני. ואז, כשהתחילה ללכת הכי כיף לה לעשות שובבות ולברוח בכיוון ההפוך. מדי פעם הוא עדיין הרשה לי לחייב אותו. אבל כשהייתי כבר מומחה בהליכה ההיא, רציתי ללכת לבד לכל מקום. טוען אותו? איך, אם היה לה עולם ומלואו לחקור והיא כבר לא הייתה זקוקה לאמא שתיקח אותה ממקום למקום.
זו ההתפתחות התקינה של ילדים, כולם שלבים בהם הם זקוקים לדברים מסוימים, אך אף אחד מהם אינו נצח. אז העצה שלי היא כדלקמן: טען את התינוק שלך כמה שאתה רוצה, חבק אותו כמה שיותר פעמים ואת הזמן ששניך זקוקים לו. כי יום אחד זה יגדל ותתגעגע שוב להיות קטן שיהיה לו בזרועותיך.
תמונות | י.פ.י.
בתינוקות ועוד | 11 סיבות משכנעות לבחור להרים את הנשק, "אל תיקח את זה לזרועות, שמתרגל"
