בעזה, המצב מורכב ביותר אם כי לא בכל יום אנו מקבלים חדשות משם, לכן היא עודדה לקחת את המצלמה שלה ולהקליט את מה שהיא חיה בגלל לדבריו, עיתונאים חסרים כדי לספר כיצד ילדים גרים בעירם.
היא נקראת ג'אנה, כיום בת עשר והיא כתבת המלחמה הצעירה ביותר בעולם. הוא היה העיניים של עזה בחו"ל מאז שהיה בן שבע, כי אנחנו רואים מה הוא חי באמצעות המצלמה שלו, דרך העיניים שלו, של ילדה שלא משחקת כעיתונאית, שהיא עיתונאית.
ג'אנה הייתה בת שבע כשדודה רושדי תמימי נהרג ממש מולה. כמו בני משפחתו האחרים, שכנים וחבריו הוא השתתף בהפגנות שהתכנסו ברמאללה, בסמוך לביתו, נגד הכיבוש הישראלי באזור.
ג'אנה החלה להקליט את ההפגנות עם הטלפון הנייד של אמה כשהעירה על הצעדה לתמונות שהקליטה. בעזרה ובהשראה של בן אחר במשפחתה, דודה בילאל שהוא צלם מקצועי, הילדה שילבה אקטיביזם ועיתונאות בחייה שלה, אלימות השתלבה גם היא בחייה וסביבתה במשך שנים. מאז מה שג'אנה עושה זה להראות את האלימות דרך המצלמה שלה.
עיתונאים חסרים
זה מה שג'נה אומרת למי שהיא שואלת למה היא עושה את זה. הילדה מאוד ברורה, משוכנע שמלשירים נעדרים בעזה ספרו לעולם מה היא ומשפחתה ושאר האנשים שגרים בשטחים הפלסטינים חיים כל יום.
אמה מכירה בכך שהיא גאה בערך של ילדה בת 10 זו. גאה בדיוק כמו דודו בילאל, צלם מקצועי שמלווה ותומך בג'נה בהקלטותיו ואז, בזמן ובעבודה הכרוכים בהעלאה ושיתוף של קטעי הווידאו שלו ברשתות החברתיות שלו.
המצלמה והאינטרנט הם כלי הנשק היחיד שיש לג'נה ניתן לראות בעולם שככל הנראה העדיף להפנות את ראשו למצב בו אלפי ילדים חיים ומתים בעזה.
מקליט את חייו
ג'אנה מחשיבה את עצמה ככתבת, היא מספרת ומקליטה במצלמתה את המציאות הסובבת אותה, את חייה שלה. היא רק ילדה בת עשר, היא קול ועיניים המראות איך נראית עזה בה היא חיה. ילדים במקומות רבים הפכו לקול היחיד שאנחנו שומעים והעיניים היחידות שמסתכלות עליהם, עדיין מסירות את המצפון שלנו.
רק לפני מספר חודשים דיברנו על הילדה, הילדה בת התשע, שהקימה עיתון דיגיטלי משלה דרך הרשתות החברתיות עד כדי סיקור רצח בסמוך לביתה, ומסרה נתונים שהמשטרה ביקשה התקשורת שלא פרסמה.
האם נוכל לשקול את שני המקרים זהים, מה שג'אנה עושה ומה הילדה עושה? האם אנו יכולים להצדיק את שתי הפעולות? האם נוכל להגן על שניהם באותה טענות?
כמו שאמרנו באותו אירוע, איפה הגבול, בעיתונות שהילדה מגינה או בעיתונות שג'אנה עושה?
