קום מוקדם עבודה עצרו לזמן מה לאכול. לעבוד שוב בחוץ או בפנים או אולי, מחוץ לבית ובתוך אותו. תשמור על הילדים. בצע את הרכישה. ארגן את היום הבא של המשפחה, ארוחות, בגדים, פעילויות, פגישות רפואיות אם היו. אכל ארוחת ערב שינה התחל שוב.
שעלינו לקחת את חיינו עם קצת יותר שקט נפשי אנו יודעים זאת גם אם איננו מצליחים לעשות זאת גם אם אנו משתדלים אך גרוע מזה, בסופו של דבר, חוסר השלום הזה, הלחץ או אותה עודף של דרישה עצמית אנו מקבלים להעביר לילדינו? האם אנו דורשים יותר מדי בחינוך כדי לסכן את אושרנו? לפעמים אני חושב שיכול להיות שכן, שעשינו זאת באופן לא מודע.
"סוף העולם" בהורות
לפני מספר ימים, כשקראתי את גיליון פברואר המגזין "ELLE" על הנייר, לא יכולתי לשלוט בצחוק עם הדף עליו חתם מנואל ג'בואה ולא בגלל שסיפרתי שום בדיחה, אלא מכיוון שתיארתי את המציאות הפרטית שלי עם הרבה מטרה. ראיתי אותה משתקפת בשלו.
הוא "Findelmundismo" זה הרעיון שמטבעות מנואל ג'בואה בעמוד זה כדי להגדיר מצבים שצריכים לקרות ללא צער או תהילה אך שמציקים את חיינו, הוא מגדיר את זה כ"התחל מחדש את כדור הארץ בכל פעם ששכח (סבו) לקנות לחם בסופרמרקט. " לכל אחד מאיתנו יש את "סוף העולמות" שלנו, אם כי עכשיו כולנו מנידים בראשנו.
כוס ארוחת הבוקר שנופלת על המכנסיים פשוט הניחו ...
הרגע בו אנו מגיעים להכין מעט ספגטי ואין ...
אותם רגעים שבהם ההיסטריה מנצחת אותנו ביד שבה, כמו שאומר ג'בו, "הניואנס נעלם."
אחר כך הוא מדבר על אהבה ופוליטיקה, אם אתה יכול לקרוא אותו עושה את זה, המשכתי לחשוב על אימהות, הורות, על החשיבות שאנחנו נותנים לרגעים שבאמת אין להם את זה. אנחנו ממהרים מחופשים להיסטריה כי כן, אני גם מאמין כמו מנואל ג'בואה שרמת הסובלנות שלנו ירדה, כך באופן כללי ובחינוך, לחיות יחד, לגדל את ילדינו.
היופי הלא מושלם של האושר
אנו זוכים בדרישה עצמית שהטלנו ... או שאיפשרנו לעצמנו לכפות? על זה מדבר סופר אחר, במקרה זה הוא לא עיתונאי אלא רופא לפסיכולוגיה, שמו וולטר ריסו, נולד באיטליה אך גר בברצלונה ובימים אלה מציג את ספרו האחרון "לא מושלם, שמח לשערוריות."
אתה יכול למצוא אותו באמזון אם תעז לקרוא אותו.
לפני כן כתב עשרות ספרים שתורגמו לעשרות שפות, בילה יותר משלושים שנה בעבודה כפסיכולוג קליני ועולה מהניסיון שלו, מהצורך ב מחסל את הסבל חסר התועלת שיצר בחברה, אצל אנשים, את התרבות הזו של הפרפקציוניזם האובססיבי.
לא קראתי את הספר ולא מחוסר חשק אבל קראתי מה זה ואני חושב ש (מכאן הרצון שלי) הוא צודק מאוד ואני חוזר לאותו הדבר, אם אנו מיישמים אותו לגידול ילדינו, ליומינו איתם לציפיות שלנו מאותו פרפקציוניזם מלאכותי בו התקנו או הרשו לעצמנו להתקין.
האם זה משמח אותנו שלעולם לא לעלות במדרגות?
האם כל כך קשה לנו להניח ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו באמת?
בלתי נמנע שעמוק בפנים נעביר את זה לילדינו, גם אם הם רק מתמודדים עם זה מההתנהגות שלנו, אנחנו לא מפסיקים להיות הדוגמא שלהם.
אני לא יכול לשכוח את המקסימום הזה שאומר את זה "הילדים שלך לא תמיד מקשיבים לך אבל הם תמיד רואים אותך". זה יהיה טוב, זה יהיה בריא עבורם ועבורנו ללמוד להיות מאושרים להפליא עם הפגמים שלנו.
פגמים? למה?
כמו כן, פגמים ... מי אתה אומר החליט שהם? אנו יכולים לקרוא להם מוזרויות או מאפיינים, אנו יכולים לקחת ממני כל מרכיב משונה, כל פן שלילי, אנו יכולים לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו וללמד את ילדינו עם הדוגמא שלנו. הבה נניח בצד את "סוף העולם" שנוצר בנו על ידי הציפיות שאנחנו מכירים, אם נעצור לחשוב רק דקה, שהן בלתי ניתנות להשגה לחלוטין.
אני לא אומר שאנחנו לא חולמים, אני לא אומר שאין לנו כוונות, יעדים, מטרות... אני אומר שאם אני מודד מטר שמונים אני לעולם לא אוכל להיות מתעמל מסונכרן, לתת דוגמא מטופשת מאוד, או אם השיער שלי ישר ויפה, לעולם לא אראה כמו השיער של ביונסה בכל מה שקשור לשיער. מי משכין אותי או מי רוצה שאשכנע (אישית וכלכלית, בל נשכח את הפרט הזה) או שבני לא יכול להיות פלה כדורגל גם אם נשאר העור בכל משחק, עד כדי כך שהוא מפסיק לשחק וליהנות ...
בסופו של דבר, אם אנחנו לא עושים את זה בשבילנו, בוא נעשה את זה בשבילך, כי עלינו לדאוג הרבה יותר לאושרו הלא מושלם אך האמיתי מעבר ל"סוף העולם "הסובב אותנו אתה לא חושב
תמונות | iStockphoto
בתינוקות ועוד | העריצות של המשפחה המושלמת | 12 הדברים שמגעילים בבית בגלל הילדים | אב מתעד מה הוא עושה אחר הצהריים עם בנו כשאמא לא בבית (והיא אוהבת את זה)
