להיוולד זה הרגע בו אמך עושה את מה שאנשים אחרים לבושים בירוק ולבן אומרים לה עד שהם תופסים אותך ומפרידים אותך ממנה לעשות לך הרבה דברים, בהקדם האפשרי, כדי לוודא שאתה בסדר בלי שיש לך ההזדמנות, פעמים רבות, להיות איתה שוב עד אחרי כמה שעות.
זה להיוולד, או שזה היה הרבה זמן, למרבה הצער, מכיוון שכבר זמן מה רואים זאת להיוולד לא אמור להיות זה, אבל משהו הרבה יותר רגיל, יותר טבעי ופחות מלחיץ. משהו כמו להשאיר את רחם אמך בעזרתם או לא של אנשים לבושים בירוק ולבן שמשאירים אותך עם אמך ברגע שאתה נולד, בזמן שהם רואים שיש לך טוב, מנסים לטרוח הכי פחות ומנסים לא להפריד אותך אלא אם כן היה חיוני.
משהו כזה צריך להיות, אבל עדיין לא בכל מקום, הרבה פחות, כי אנחנו רחוק להבטיח שהכבוד בלידה ולידה יורחב וכי הבולטות אינה של אנשי המקצוע, אלא של האם והתינוק. ולדגימה, כפתור. מקובל שאמהות מתלוננות על לידותיהן ועל תחושותיהן לגבי התהליך, אך לא כל כך שמדברות הן אנשי מקצוע, ולכן היום אנו רוצים לשתף כתיבה שהיינו יכולים לקרוא אתמול בבלוג של הלידה היא שלנו, שבו ניאונולוגית מסבירה איך היא מרגישה שעובדת שם שם עדיין חסרה אמפתיה והרבה אלימות בכל הקשור לקבלת תינוקות.
דבריו של ניאונטולוג
לפעמים הרופאים צריכים לשמוע דברים בצורה מסוימת כדי להאמין בזה ... יש כל כך הרבה חוסר אמון אפילו בטבע ובתהליכי חיים ... ולידה מטופלת בפחד כזה בהזדמנויות רבות, שאנחנו מעוותים את הרגע הייחודי, קדושה, מיוחדת בה נולד ישות חדשה.הניסיון שלי כנאונטולוג כבר 6 שנים, בהן עבדתי בבתי חולים שונים בטנריף, לנזרוטה, מדריד ... מנסה להסיר חסמים נפשיים ופיזיים בתשתיות שאינן תומכות או נעצרות בחשיבות הקשר בין אם לילד, הוא שאפילו יש עוד דרך ארוכה.
שאר הצוות הותנה בי כל כך הרבה פעמים שהרץ נתן לי את התינוק, כאשר כל מה שתמיד רציתי זה להתבונן בו בזמן שהוא נושם את אמו. הרגשתי בעוריי את כאבי נשימתו כשחתכתי את החוט לפני כן, מצב התשישות בו לפעמים הם מגיעים לידי אחרי כל כך הרבה תוקפנות מיותרות, האלימות שהם מקבלים ברגע שהם נולדים, "כך שאני בוכה" ... כאילו חי ובכי היו שם נרדף ... ייסורי האנשים הסובבים אותי בהחייאה, כשרציתי לתת לתינוק זמן ולהתאושש בקצב שלו… שמחתי כשלא הייתי צריכה לעשות שום דבר, כשמצאתי למיילדות רגישות שתמכו בי ואיפשרו לי להשמיץ את ליבן על אמהותיהן, או לשלוט על הדופק שלהן בזמן שלמדו לנשום את אמהותיהן ... לעיתים רחוקות ...
כל תינוק שנפרד מאמו ללא סיבה, הרגשתי את זה על העור שלי ... התנצלתי בפני כל כך הרבה ילודים על דברים שאני לא מסכים איתם, ושעשיתי וראיתי לעשות, ויטמין K שרירתי, קח אותם מדדים ברגע שנולדו, שאיפות קיבה מיותרות, הכניסו אותם לחממות כדי לתת להם "חימום", 2-3 השעות הראשונות לחיים, גליקמיות ובקבוקים עם פורמולה מלאכותית ללא שליטה ... כמה פעמים הייתי צריך לסבול את הבכי העז, העמוק, שובר הלב , של יילוד ער לחלוטין, זמין, מצפה, שאינו מבין את הריק הזה, בו שמנו אותו ואת אותן הכנסות שהוא מקבל ברציפות ...
שאלותי תמיד היו מדוע? למה?
להיות אחראי לכאב שאנו מייצרים, לתוצאות של מעשינו, הוא צורך דחוף לצאת מבורות, ה"כאן תמיד נעשה כך "או ל"כי כן" שאכלסו את שנות האימונים והתרגול שלי רפואי
בקש סליחה ... כי לפעמים חוסר האומץ שלנו לומר עד כה, הפחד מביקורת בקרב הצוות, לא להגדיר את עצמנו מחוסר זמן, כי יש יותר מדי עבודה, כי אנחנו עייפים, כיוון שהכיוון לא משנה דברים, כי "כאן אי אפשר לעשות" ...
ישנם דברים שאסור לנו בכנות לאפשר, וכאבים במידה רבה יותר או פחותה, כולנו העובדים בחדרי לידה וביחידות ילודים נושאים אותם פנימה.
זה משהו שחשבתי עליו תמיד, אבל שעם שנות הניסיון השתרש בי יותר עמוק, וכבר חווה מחדש את חוויית הלידה שלי בכמה הזדמנויות, גרמה לי להרגיש דברים רבים, מה שהביא אותי לעזוב את מקומותיי של עבודה ולחפש אנשי מקצוע החולקים וחיים את החזון הזה של לידה.
מכאן ברצוני להזמין השתקפות אישית ולבד לבד עם עצמו, לאנשים שעובדים בעולם הלידה, למצוא את הפחדים שלנו, לרפא את החוויות שלנו כיצד הם קיבלו אותנו בלידה, להכניס את עצמנו לעור של תינוק. , להיות במבקר עם הרגישות, האהבה והכבוד שכל הוויה שמגיעה לעולם ראויה.
תודה
מוניקה דלגאדו גררו
רופא ילדים ניאונטולוג
מדריד
למה? בשביל מה?
היא אומרת זאת (תודה רבה לך מוניקה דלגאדו) למה למהר כזה? מדוע כל כך הרבה אלימות? מדוע אנשי מקצוע שיכולים לעשות מה שהם רוצים עם תינוק והאם לא יכולה לומר כלום? האם אנו כל כך רגילים שלא מכבדים אותנו, לוקחים מאיתנו משהו, שנראה לנו נורמלי לקחת מהילדים שלנו? אף אחד לא חושב למה תינוק בוכה כל כך הרבה לבד ובוכה כל כך מעט עם אמו?
נכון, אנשי מקצוע בתחום הבריאות עובדים קשה ולא תמיד יש להם את הכוח העומד לרשות לתת את כל מה שיש להם. נכון, הם ראו עשרות, מאות ילדים שנולדו, וכל יום שהם מגיעים לבית החולים הם יודעים שהם יראו עוד כמה נולד. זו עדיין שגרה. עם זאת הם לא למדו, או אולי שכחו את זה עבור תינוק, רגע לידתו הוא ייחודי.
כשהוא נולד הוא בפעם הראשונה והיחידה שהיא תיוולד, זה המגע הראשון עם החוץ, זו השנייה הראשונה בחייהם, זה הרגע בו הם מתחילים ליצור את הבסיסים של האדם שיהיה בעתיד ואנשי המקצוע שיקבלו אותם הם (או צריכים להיות) בני לוויה גרידא כרגע, מנחי התהליך אם הם נדרשים ועדינים במיוחד בטיפול בתינוק, כך שהמעבר מבפני הבטן, אל מחוץ לבטן, במגע עור לעור, מכבד ככל האפשר. אני חוזר ואומר: אתה, לא ידוע, ראית מאות ילדים שנולדו, אני יודע, אבל אני אוולד רק פעם אחת.
