אני חושב שלא היה קיץ אחד שלא הלך לים לפחות כמה ימים. רוב זיכרונות הקיץ שלי עוברים בין החוף לבריכה. היה לו חבר שמעולם לא היה בחוף ים, היינו מהפנים והחוף לא היה משהו שקרוב לחיינו, אבל הוא עדיין לא הבין איך הוריו מעולם לא לקחו אותו לחוף הים.
מבחינתי החוף היה המקום הקסום הזה שהריח כל כך מוזר ושם יכולתי סוף סוף ליהנות מההורים שלי, שנינו, מהבוקר עד הלילה. אבל היום אני רוצה לחלוק את הזכרונות הלא נעימים, אם כי, מאהבה והומור, מ השנים הנפלאות האלה: החוף.
מצבים בלתי נסבלים: הרגעים שלפני האמבטיה
אני זוכר כשהייתי קטן, שמבחינתי היו שני מצבים בלתי נסבלים בכל מה שקשור לבילוי היום בחוף הים: הרגעים שלפני האמבטיה והתנומה. אל תשאל אותי איזה מהם יותר שנאה ובלתי נסבל מבין השניים כי לא הייתי יודע מה לענות.
ברגע שהגעת לאזור בו ההורים שלך החליטו להעלות את המחנה, ואילו אביך הפך לקרבינרו מנסה להסיע את תורן המטריה, אמך, בלי לדעת איך היא כבר מוכנה עם מיכל קרם השמש בידה ומחזיקה אותך כך לא הייתם הולכים ישר למים. ותראו שניסיתם להסתיר את זה בתחתית תיק החוף.
אני זוכר שבשנה אחת סחבנו תיק עם כיס שבור ואם היית מכניס אותו משהו הוא היה מחליק לתחתית התיק, בין השכבה החיצונית והפנימית. ובכן, שם שמנו את הקרם (הרעיונות האלה שיכולים לקרות רק לשני אחים כשהם מחנים את ההבדלים שלהם לטובת הכלל) וזה עשה את אותו הדבר, אמי תוך כמה דקות הוציאה אותו ושם זה היה, עומד , עם מקל קרם ביד אחת ואילו ביד השנייה ציינתי את הנקודה בה אתה צריך להישאר במהלך הניתוח "embadurne 1.0".
ואמא שלך נתנה לך את הקרם הזה, או הדבק הזה, שעולה משלה להאריך וכמובן, מכיוון שזה עלה כל כך הרבה שאמא שלך דחפה יותר ויותר לפזר אותו ולמנוע ממך להראות כמו אבוריג'ין בחופשה ומי מזה לא היה לך את הגופה לסבול את המכות שלהם, שכפרופסור מיאגוי "דל סלע, קוואל סלע", גרם לך ללכת צעד אחר צעד לעבר החוף, כמובן במקרה טהור, ואמא שלך התבאסה בגלל שעברת מנקודת הצל בה היא אמרה לך שאתה צריך להישאר.
וזה שהאמהות של פעם כבר ידעו שבשש הדקות האלה של שמש ללא הגנה, שהן היו אלה שנדרשו כדי להפיץ אשר הודו של חג המולד, מלמעלה למטה, יכול היה לתת לך מכת שמש או משהו גרוע יותר. אני לא יודע, אולי הייתי חושש שתשרוף כל כך הרבה ושהם לא יוכלו להבדיל אותך ממוכר הפיפות לאחר שנגמר "הרגע האמבדני" עברת את השלב, "אל תזוז שאתה ממלא בחול"ו-"אל תיכנס למים שהקרם הולך", הלהיטים הקלאסיים של הקיץ שלי בשנות ה -80. ואתה תוהה, אנחנו על החוף כבר שעה ועדיין לא הצלחתי לצאת מהמגבת, בשביל מה באנו?
והיית שם, שלושה מטרים מהחוף ולא יכולת להיכנס מכיוון שהיית צריך לחכות לשכבת החמאה ההיא שהנחת. הייתי בטוחה שאמי עשתה את זה כדי שאבי יוכל לקרוא את העיתון השקט, לפחות את מדור החדשות הארצי, מעולם לא אמרתי לו כדי שהאומלל לא ירגיש לא מרוצה, אל תאמין. כמובן, אפשר לנקום ולשאול כל עשר שניות, "האם אוכל להיכנס עכשיו? ועכשיו? הגיע הזמן? אמרת לי את אותו הדבר לפני זמן רב. (" אמנם ", יחידת מדידת זמן מפורסמת על ידי הפעם)
אבל, מחרוזת שאלות כזו לא יכלה להישאר כזו, ללא עונש, וזה היה כשאמא שלך הכניסה את ידה לתיק החוף ההוא שבו אוכסנו תכולת שלוש חנויות המכולת ונשלפה ... כובע אחד! אימה, הכל כבר אבד, כי באותה תקופה לא היו 300 סוגים שונים של כובעים, לא. לפני שהיו שני סוגים של כובעים, המכוערים ואלה שהיו ענקיים. ואז היו הכחולים של ניביה שהגיעו במתנה עם קרם השיזוף, אבל תמיד נשארה אמי. אתה יכול לקבל מושג איך שאר הכובעים צריכים להיות אם נראה ש Nivea היה האופנתי ביותר של הקיץ.
בקיצור: הנה היית יושבת על המגבת, מסתכלת על הים בזמן שכולם צחקו ונהנו לשבור את הגלים והתבוננת בהם תוהה מדוע אמך לא יכולה להיות כמו אמא של שכנת המגבת שלך.
מה שתמיד הפתיע אותי זה שמעולם לא עשו שיר קיץ או סדרת קריקטורות. כמובן שהיה תסריט, אין לי ספק בזה, בהתחשב באיזו זמן איטי עבר עד שאמא שלך בעטה ויכולת להיכנס למים, היינו יכולים להקליט עונה שלמה של "אוליבר ובנג'י ב החוף, "מכיוון שנשבעתי שלקח לאותה זמן לעשות צעד כמו שעשיתי להיכנס למים.
ומדברים על כניסה למים; אחרי שלקחנו יותר מחצי שעה לשמש, (זכרו: הוצאו דברים מהרכב, חפשו מקום, מקמו את המחנה, פיזרו קרם, חכו שהוא ייספג), אנו מוצאים עלייה בטמפרטורת הגוף של כ -300 מעלות שהכניסה למים הייתה מעשה של אמונה ושליטה עצמית כדי לא לשחרר את מחרוזת הטאקו ששמעת את כל משפחתך אומרת.
