אנה מריה מטוטה הוא נפטר ב -25 ביוני 2014 בבית חולים בברצלונה משבר לב-ריאה בגיל 88 ועומד לפרסם רומן חדש, שלדעתי יושק לאחר מכן. מאנה מריה מטוטה אנו שומרים על זיכרון טוב כי בשנת 2011 הבת שלי השתתפה בתוכנית הרדיו, איך אתה שומע את זה, כמו ילדים עם סנטיאגו אלקנדה ברדיו 3, בו אנו קוראים חלק מסיפורי המשטרות כמחווה לפרס סרוונטס שהוענק.
של הסיפורים חסרי הבית מחברו הסביר את יכולת ההעברה שיש לז'אנר ספרותי זה וכיצד הם משמשים לחיזוק רגעים בלתי נשכחים ואינטנסיביים בילדותו של כל ילד. והסיפורים הם מטיילים חסרי בית מכיוון שהם עוברים מבית לבית ומשאירים צחוק או דמעות בעקבותיהם ומועברים ומפוזרים לכל מקום. למרות שהסיפורים מציעים רגעים שונים בהתאם למי שקורא אותם, האינטונציה חלה ובעיקר מי מקשיב להם כי אז הדמיון מצליח לקחת את הסיפור לחוויה בלתי נשכחת.
בתוכנית הרדיו הבת שלי קראה עם סנטיאגו אלקנדה את סיפור ילדת השלג שכפי שמצאתי אותו באינטרנט בטקסט אני מדביקה אותו כאן למקרה שתרצה לקרוא אותו בבית עם המשפחה שלך. זהו טקסט מאת אנה מריה מטוטה שהיה פרס סרוונטס בשנת 2011:
סבתי אמרה לי, כשהייתי קטנה, את סיפורה של ילדת השלג. נערת השלג הזו, על שפתיה, הייתה ממוקמת ללא עוררין בנוף ההרים שלנו, ברכס הרים גבוה של קסטיליה הישנה. איכרי הסיפור היו עבורי זוג חקלאים בעלי גוון כהה ומחוספס, של מילים לקוניות ועיניים אבודות, כפי שראיתי אותם בארצנו. יום אחד האיכר בסיפור הזה ראה שלג. ראיתי אז, בעיניו, חורף הררי, עם שלדים שחורים של עצים מכוסים לחות, עם כוכבים נוצצים. ראיתי דרכים ארוכות, הרים מלמעלה, והשמיים האפורים ההם, עם העננים הארוכים שלהם, שהיו להם תבליט של אבנים. האיש בסיפור, שראה שלג, היה עצוב מאוד מכיוון שלא היו לו ילדים. הוא יצא לשלג, ויחד איתה, ילדה. אשתו הביטה בו מהחלון. סבתי הסבירה: "רגליו לא הסתדרו כל כך טוב. הוא נכנס לבית ואשתו הביאה לו מחבת. אז הם עיצבו אותם הכי טוב שהם יכלו." התמונה לא יכולה להיות יותר מבלבלת. עם זאת, מבחינתי באותה תקופה שום דבר לא היה טבעי יותר. ראיתי את האישה בצורה מושלמת, שהביאה מחבת שחורה כמו פיח. עליה שלג הילדה בלט לבן, חי. וכל הזמן ראיתי, בבירור, איך החקלאי הזקן עיצב את כפות הרגליים הקטנות. "הילדה התחילה לדבר אז," המשיכה סבתי. כאן עבד נס הסיפור. קסמו הציפה את הלב בגשם מתוק ודוקר. ועולם חדש וחסר מנוחה החל לרעוד. זה היה גם כל כך טבעי שנערת השלג החלה לדבר. על שפתיה של סבתי, בתוך הסיפור והנוף, זה לא יכול היה להיות אחרת. סבתי אמרה אם כן, כי ילדת השלג גדלה לשבע. אבל ליל סן חואן הגיע. בסיפור, בליל סן חואן יש ריח, טמפרטורה ואור שאינם קיימים במציאות. ליל סן חואן הוא לילה בלעדי לסיפורים. בזה שמעסיק אותי עכשיו היו גם מדורות, כמו שזה קפדני. וסבתא שלי אמרה לי: "כל הילדים קפצו מעל האש, אבל ילדת השלג פחדה. לבסוף, שניהם צחקו ממנה, היא החליטה. ואז, אתה יודע מה קרה ל ילדת שלג? " כן, דמיינתי את זה היטב. התבוננתי בה מתרככת, עד שהיא נמסה. זה ייעלם לנצח. "והוא לא כיבה את האש?", שאלתי בתשוקה מעורפלת. אה, אבל סבתא שלי לא ידעה. הוא רק ידע שהאיכרים הקשישים התאבלו על אובדן ילדתם הקטנה.
בבית יש לנו גם את העבודה של הכניסה לאוליסס, טקסט יפהפה שאנחנו קוראים ומתענגים בלילה לפני השינה ותפס אותנו באמצע מותה של אנה מריה מטוטה. נסיים את זה בימי הקיץ האלה וזה יעזור לנו להמשיך לדעת הרבה מהיצירה של הסופר הספרדי הגדול הזה שאותו נחסר לנו.
