אם יש משהו שמבריח אותי מהתיאוריה הידועה בכינוי "רבייה של התקשרות" זה השם. לא הייתה לי שום בעיה אם הפילוסופיה החינוכית הזו הייתה מכונה "הורות בולבי" לכבוד אחד המרשמים שלה, או ההורות של Machupichu, למשל. מה שלא מוצא חן בעיניי הוא הגורם ההדרה שמרמז עליו כשיפוט שקט. נראה כאילו הוא רוצה לומר לנו שזו חינוך עם התקשרות וכל השאר יהיה, כתוצאה הגיונית ובלתי ניתנת להפסקה, חינוך עם ... ניתוק? בכל פעם שקראתי משהו בנושא זה אני לא יכול להפסיק לתהות, אם שלי לא מטפח בחיבור, מה זה?
אתה תראה, בגלל נסיבות החיים ובורותי השכיבה שלי כשהפכתי לאמא בפעם הראשונה, גידלתי וגידלתי את בנותיי מבלי שהתחברתי לשום קבוצה, טרנד או אקטואליה ידועים. בעיקרון, מהיום בו לה פריימרה התבוננה בי מרוכזת מאוד בעיניים ענקיות שמשנות את חיי לנצח, תרגלתי את השיטה המילניום "מה שהגוף מבקש ממני" תמיד בשילוב עם התרגיל המעשי של "זה לא עובד לי. לנסות משהו אחר. "
תינוקות, הנקות וצרכים אחרים
עם התינוקות שלי, הגוף תמיד ביקש ממני להחזיק אותם בזרועותיי. מייד הבנתי שעשר הדקות של כל שד כל ארבע שעות שהמומלץ על ידי רופא הילדים בבית החולים לא יעבדו עם בתי. היא הייתה יותר מזריקה עכשיו, אני נרדמת עוד קצת ותוך חמש דקות זריקה נוספת. או עשרים. לפיכך, הקמנו את הנקת הזריקה במצב בר פתוח שזמן אחר כך מישהו נאלץ להזמין הנקה לפי דרישה. גם לא נתתי לו מוצץ, בעיקר בגלל היכרותי כמו שאני מכירה את עצמי, תמיד הייתי שמור מאוד והייתי שוכח את זה פעמיים מתוך שלוש.
הלילה מעולם לא הפריע לי, הבנתי בלי שאיש אמר לי שכשבת שלי עשתה את המעטה, אבוי! הייתי צריך להיות שם כדי לתקן את ההצבעה, לאכול אותה בנשיקות או לשנות את הקקי שהגיע לצוואר. היו לי לילות בכל הצבעים והטעמים עד שהבת שלי, עם המוטיב שלה והלא אוכל יותר מהחלב שבחזה, החליטה לישון אותה שתים עשרה שעות והופכת למיעוט האימהות שחוזרות לישון לפני שהתינוק שלה בן ארבע חודשים בתי השנייה חזרה על ההישג. לא כך השלישי והרביעי שעורר אותי חודשים רבים נוספים.
עגלות, משתלות וגאדג'טים מטורפים אחרים
כאמור, לא הייתי מאוד נפרדת מהתינוקות שלי, ואני גם לא עכשיו שאני מוכנה, אם הכל ילך כשורה, לקבל את הילדה החמישית שלנו. לא בכדי, אלא מכיוון שהגוף ביקש שאקרב אותם, כמעט תמיד אל החזה בגלל רעב או נוחות וזמן ארוך בזרועות. מה לא מוריד לנמנם נהדר בעגלותיהם ולצאת לטיולים ארוכים המופרדים באותו חצי מטר של מרחק בלתי נסבל בין האם לנסיעת הקוקיה.
תמיד טיפלתי בבנות, בזמן ובמסירות מלאה, חוסך את אותם רגעים של אנוכיות קיצונית שבה עלי להתקלח, לדבר בטלפון או לכתוב ערכים מפוקפקים בבלוגוספרה. עם כל אחד מהם צפיתי שם בשנתיים שהם התחילו להשתעמם ונזקקו לפעולה נוספת. הגיע הזמן להפנות אותם לחדר הילדים בבוקר. היחידה שבכתה בעיבודים הבאים רציתי מאוד נעלבתי כשרצו להישאר בלי להביט לאחור. אמי אומרת שלפני שלושים שנה עשיתי אותו אותו מכוער.
חינוך, משמעת וכאבי ראש אחרים
אני חושב שמעטים האנשים, מעט מאוד, מבלים זמן רב יותר עם ילדיהם ממני. אני עוברת עם החיים והעולם עם הארבעה. אני הולך לקניות איתם, לרופא, לרוב אני מתקלח עם מישהו שצופה, אני נוסע איתם, ארוחת בוקר, אוכלים איתם ארוחת ערב, משוחח איתם ומטפל בפתרון של כל אחד ואחת מהצרכים או הבעיות שלהם. אני מנקה כל הקאה, מנחם כל זעקה ומלטף את המקדש שלי כשיש להם חום.
זה נכון גם שאני סמל מאוד לארוחות, לוחות זמנים וציות. אולי כולנו היינו שמחים הרבה יותר בלי לוחות זמנים, התחייבויות או כישלונות, אבל אני מנסה לחנך את בנותיי כדי שיוכלו להסתגל לעולם האמיתי ולחיי בית הספר, החברה והמשפחה איתם הם יצטרכו לחיות. אני מאמין שסדר ומשמעת מסוימים עוזרים להם להתפתח בסביבות אלה בקלות רבה יותר.
בתשוקתי המחנכת אני חוטאת פעמים רבות של חוסר סבלנות, של עצבים, של אנרגיה ועוד אלף דברים. אני מנסה להשתפר במה שאני יכול, בתוך האפשרויות שלי, ברמת העייפות שלי ובמצב הרוח הכללי של המשפחה. כשאני עוברת אני מתנצל ממש כמו שהם עוברים הם מקבלים את התנצלותם.
ככל שילדים גדלים ומספרם כפול הבעיות מסתבכות. יש לטפל בתינוקות ולאהוב אותם, אך יש לחנך גם ילדים והשאלות שתוקפות אותנו הרבה יותר חשובות וקשות לטפל בהן. הכל כבר לא כל כך ברור והקו המפריד בין האב הטוב ל"רע "(אם זה קיים) הוא מפוזר יותר, היותם של הטובים כבר לא כל כך קלה, יתכן שהיא אפילו לא אפשרית.
נוסחאות קסם ואוטופיות אחרות
לכן אני מתרכז בביצוע המיטב עם האמצעים העומדים לרשותי ואני מנסה להתגמש, להתאים ולשנות את התיאוריות או השיטות שלי אם אני רואה שהם לא עובדים או לא נותנים את התוצאה הצפויה. לפעמים אני טועה ולפעמים לא. אבל אני חושב שבנותיי יידעו לסלוח לחוסר השלמות שלי ולקבל אותי כאדם הנפיל שאני כיוון שיש דבר אחד שיש להן ברור מאוד, בלי קשר לעובדה שלפעמים הן מענישות או נוזפות בהן, הן יודעות שאני תמיד שם, לכל מה שהם צריכים. הם יודעים שהם תמיד יכולים לסמוך עלי על כל דבר, בכל מקום ובכל דבר. הם יודעים שהבעיות שלהם הם הבעיות שלי. הם יודעים שאני מאוד חרוצה וכבדה מאוד, מכיוון שהם גם יודעים שתמיד ארצה אותם בלי קשר למה שהם עושים.
אני קורא את ההתקשרות הזו, לאיחוד של הורים מסוימים עם ילדיהם מעל כולם, לאהבה ללא תנאי שרק אפשרית בין הורים לילדים ללא קשר אם הם מאמצים או ביולוגיים, שהילד מבלה את החגים אצל הסבים והסבתות, האם פנתה לבקבוק התמיכה או עובדת במשרה מלאה.
המחמאה הטובה ביותר מאז שהייתי אמא נעשתה על ידי המורה של לה סגונדה. הוא שאל אותי איך חינכתי את בנותיי למה שלא נותר לי אלא לענות "כמוני, טועה בגדול". ואז הוא הסביר שהם ניתחו מחקר שאסף את התסמונות השונות, החסרים הרגשיים או החברתיים, הקשיים במערכות יחסים וכו '. שילדים בגיל בית הספר סבלו וכאשר חשבתי על ילד שלא סובל מאף אחת מהבעיות הללו, שהתנהג בצורה נורמלית בכל החזיתות וביטחון להתמודד עם העולם בביטחון והתלהבות, תמיד חשבתי על הבת שלי. הוא לא אמר לי להיות החכם ביותר, לא הכי יפה ולא הכי טוב. הוא אמר לי שהוא נורמלי ושמח. אני לא יכול לחשוב על מחמאה טובה יותר.
אז כשאני מקבל ספקות קיומיים ואני מרגיש אם רע אני מסתכל על הבנות שלי, אני רואה אותן שמחות ונורמליות, נורמליות מאוד, ואני תוהה: אם שלי לא מטפח בחיבור, מה זה?
