לעיתים קרובות אני קורא ומקשיב לביקורות על ילדים וצעירים של ימינו ובדברים רבים אני מסכים כיוון שאני מודאג גם מהשינוי הקיצוני שרבים מהם עשו, לא מכבד שהם הופכים לחלקם וכמה שופטים הורים ומורים רבים מראים את עצמם לפני כל זה.
אנשים רבים, משוכנעים שבעבר היינו טובים יותר, מכיוון שלפחות המורים היו מכבדים, הייתה משמעת מסוימת ומה שאמר אב הולך למיסה, הוא מציע לחזור לחינוך הסמכותי של פעם, כך שהזקנים, המבוגרים, יחזרו להיות בעל סמכות. עם זאת, זהו טעות וזו הסיבה שאנחנו הולכים להסביר היום מדוע לא לחזור לחינוך הסמכותי שהורינו העניקו לנו.
הבלבול בין סמכות לסמכותיות
שתי המילים מתחילות באותן אותיות, אך הן אינן זהות, ולא נראה שכולם ברורים. כשמישהו מציע שאוטוריטריזם צריך לחזור, הם מבקשים שההורים יפעילו שוב את הלחץ שהפעילו, "הנה זה שאני צוה ומצווה", "הסטירה בזמן שזה לא ירפה ממני" וה ענישה ללמד ילדים את השלכות מעשיהם. יחד עם זאת הוא מבקש להחזיר את הצעקות, העותקים האינסופיים, את העונשים בכיתות, לשלוח את הילדים לבלות את אחר הצהריים בשיעור הקטנים ואת ה"כאן אנחנו מדברים כשאני אומר ולא מדברים יותר ".
לא, למען השם, זה לא יכול לחזור כי איננו יכולים להתיימר ללמד ילדים לחיות עם טיפול שלא נרצה לקבללא יכול לחזור בגלל ילד לא יכול ללמוד טוב אם הוא הולך למקום שמטופל בו בצורה קשה, ללא מוטיבציה, ואינם יכולים לחזור מכיוון שכאשר מבוגר צריך לעשות שימוש בשיטות כאלה בכדי לקבל את תשומת ליבם של ילדים ולשים לב לכך, זה בגלל כבר איבדה את הסמכות. אני חוזר ואומר, כדי להבהיר: כאשר יש להשתמש בסמכותיות זה בגלל שאובדן הסמכות.
הבעיה, מה שקרה, היא שבבריחת הסמכותנות, בהכחשת לחץ כלשהו על ילדים, בהימנעות מעונש ובמטרה להשאיר את אותה ילדות מאחור, אותם רגעים שהיינו מעדיפים לא לחיות, רבים מבוגרים נשארו שם, בהכחשה של מה שהיה ובהיעדר בניית משהו טוב יותר.
נראה שהכל נשלט על ידי הנוסעים: "איננו יכולים להעניש", "איננו יכולים להכות בהם", "איננו יכולים לתת להם עותקים", "איננו יכולים לצעוק על ילדינו," "איננו יכולים להשפיל אותם," וזה נכון, בן אנוש, ככל שיהיה קטן ככל שיהיה אתה לומד לא מגיע לכל זה. עם זאת, זה כן ראוי למשהו, הוא ראוי שבניית חינוך שהיא מעבר לשלילת הסמכותיות, היא אכן ראויה לחינוך חיובי, המבוסס על כבוד לאחרים, שלוקח גם הוא בחשבון שלילת המתירנות בה הורים רבים קפאו על שמריה, שהעניקו לילדיהם כל כך הרבה חופש שהם שולחים הביתה.
ילדים צריכים להכיר בסמכותם של מבוגרים
אסור להחלים סמכותיות, אבל כן אתה צריך להחזיר סמכות וכבוד לאנשים. אבל כבוד הוא לא דבר שניתן לכפות עליו. כילדים שהוטלנו, כיבדנו את הורינו ומבוגריםנו כי אם הם לא היו מכים אותנו ומענישים אותנו, או כך הם האמינו. שהם האמינו בגלל זה לא היה כבוד, זה היה פחדופחד אינו יוצר קשרים חברתיים בריאים, אי פעם, מכיוון שהם יחסים א-סימטריים לחלוטין.
כך גם אין צורך בסמכות, צריך להרוויח זאת. זה מושג עם המעשים, עם הדרך להתייחס לאנשים, בכבוד שאדם מצהיר לאחרים וזו שאדם דורש לעצמו. על המורים להחזיר את הסמכות ואת ההורים, לכבד ילדים ולאכוף את עצמם.
ילדים לא טיפשים. אם הם רואים מורה מועבר, שמקשיב להם, מי דואג לעבודה שלהם, מי נותן לעצמם להפוך את הכיתות שלהם לרגע ששווה לחיות, מי מביא רעיונות ופתרונות ומי יכול להיות קרוב עם התלמידים, בסופו של דבר הוא מורה מכובד, יקר וסמכותי.
באופן דומה, כשאב דואג לילדיו, כשהוא מטפל בהם, הוא מקשיב להם, הוא מדבר אליהם בכבוד, הוא מסביר מה נכון ומה לא בסדר, איפה טעו ואיפה הם יכולים להשתפר, איפה הוא טעה כילד ואיך הוא השתפר, אב שמסוגל להעניק ולקבל אהבה, ילדיו בסופו של דבר מכבדים אותו ומכירים בסמכותו.
לא, אל לנו לחזור לאהבה המוזרה שהורינו העניקו לנו או לחינוך "המוזר צורות מרותכות מטומטם "שאנו מקבלים בבתי ספר. מה שאתה צריך לעשות זה לחנך ילדים עם דיאלוג וכבודלאחר שברור מה עמדתנו כמחנכים ו / או כהורים, אך מחנכים אותם, שכרגע זה לזה (הורים לבית הספר) הבית לא נסחף.
