אתמול יכולתם לקרוא על הספקות שעולים, תכופות יותר ויותר, כשחושבים על לידת ילד שני. אני אומר שהם נעשים תכופים יותר מכיוון שהמצב הסוציו-אקונומי מסתבך והתמיכה בזוגות לנסות ולהעלות את שיעורי הילודה אפסית.
לרוב הזוגות יהיה יותר מילד אחד, אולם ישנם רבים שבסופו של דבר נולדו רק ילד אחד, מבלי שיעשו את הצעד לשני, ותמיד נשאלת השאלה מה קורה אם בסופו של דבר זוג נשאר עם ילד אחד בלבד, על זה אנו הולכים לדבר היום.
"אישה, שיש רק אחד זה אנוכי"
שמעתי את זה הרבה פעמים, למרות שמעולם לא אמרו לי כי אחרי שהראשון הגיע השני ואחרי השני, השלישי. זוגות רבים, נשים רבות, מקבלים את אחת הדעות הלא רצויות כאשר הם אומרים שהם כנראה נשארים עם ילד אחד בלבד: "אישה, שיש רק אחד זה אנוכי".
אנוכי, אני מניח שבגלל שבני הזוג, עם כל הספקות (או חלקם) מאלו שהעירו אתמול, בסופו של דבר מחליטים להביא לעולם ילד אחד בלבד, כאשר הם יכולים להיות תומכים או אלטרואיסטיים (ההפך מאנוכי) ולהביא ילד אחר לעולם. הזדהות עם הילד השני, אולי, אם כי אני לא יודע איך אתה יכול לתמוך במישהו שלא קיים אפילו. הם אולי מתייחסים להיות עם העולם בכלל, עם האוכלוסייה, אבל אני לא רואה מדוע אדם צריך לחשוב קודם בחברה מאשר בעצמו, או בתא המשפחתי שלו.
כל זאת לומר שלא אנוכי ולא תומך, מדרסה ולא מדרסה. כל זוג צריך להיות הילדים שאתה רוצה שיהיו לך, אלה שאתה מרגיש שאתה יכול לגדל ולחנך וכאלה שמשמחים אותך. בן נותן הרבה עבודה, הוא אהוב בטירוף, אבל הוא נותן הרבה עבודה. שני ילדים נותנים הרבה יותר, באופן הגיוני, ושלושה אני אפילו לא אומר לך (ויותר משלושה, דמיין). זו הסיבה שעל כל זוג להחליט כמה יש להם ואף אחד לא צריך לפסוק שום דין בנושא.
מה המשמעות של ללדת ילד אחד בלבד
ללדת ילד אחד בלבד פירושו לבזבז כמה שנים להקדיש את עצמכם לגוף ולנפש ואז, אחרי 3 או 4 שנים, ראו שאתם מחלימים את חייכם, את התחביבים ואת זמנכם. כל זאת כשהילד לוקח אוטונומיה, וכשהוא מתחיל לעשות פעילויות מחוץ לבית, כמו בית ספר, ספורט, איזשהו לימודים חוץ-לימודיים וכו '.
נשאר רק ילד אחד מספיק זמן לשתף אותו, לחפש פעילויות שקשורות איתו ועם הזוג, מכיוון שהוא יכול להסתגל במהירות לקצב ההורים ובכלל זה אומר שבטווח הבינוני או הארוך, החיים לא משתנים כל כך עבור התא המשפחתי.
כמו שמרים, אשתי ואני לעתים קרובות מעירים, אם רק היה לנו ג'ון, כמה דברים היינו עושים וכמה זה יהיה קל. מכיוון שג'ון כיום בן 7, הוא הולך לבית ספר, ספורט, מנומס, אתה יכול לדבר איתו בצורה מושלמת, אתה יכול להסביר לו דברים והוא תמיד מוכן ללמוד ואין לו יותר מדי בעיות לבזבז רק תקופות ארוכות (אם כי זו תוצאה שב בבית ישנם שני אחים קטנים ממנו).
מה המשמעות שלילד שלא יהיו לו אחים
"כמה חבל, אתה לא נותן לו אח קטן," אומר משפט המאניה ממש. ובכן, זה יכול להיות חבל או שלא, תלוי איך ההורים ניגשים לחינוך. ללדת אח זה חיובי לילדים כי הקשר בין הורים לילדים שונה מהקשר בין אחים. הורים מקבלים החלטות הנוגעות לילדיהם, לעיתים ללא הסכמתם, מכחישים מהם דברים שאנו מאמינים שאינם יכולים לעשות או עושים, ומאפשרים להם דברים שאנו מאמינים שהם יכולים לעשות או לעשות.
אח אינו מפעיל את כוח השליטה ההוא על האחים (זה יכול לקרות, אם האח הגדול הופך להיות אחראי מדי לטיפול בילד, אך אינו קבוע, ולמעשה לא מומלץ למלא את התפקיד הזה), בו הוא מחליט מתי אחר עשוי או לא יכול לעשות משהו, ובאותה דרך, אח לא צריך להיכנע לאותם דברים שהורים עושים, מכיוון שהם יכולים לעבור למען אינטרס משותף ולהתחרות זה בזה.
במילים אחרות, שיש אח אח עוזר לחברתי מכיוון ששני אחים יוצרים קשרי אמון, אך הם גם יוצרים דיונים, מתחרים זה בזה, חולקים רגעים, שמחות, צערים, נלחמים, מתפייסים, משאירים דברים, לוקחים אותם וכו '. את כל הדברים האלה בקושי ייעשה על ידי מבוגרים, בעיקר בגלל שאנחנו ברמה אחרת. אנו מכחישים ומאפשרים אחרת. לעולם לא היינו מתחרים בילדינו (מעבר למשחק, כמובן) או נלחם איתם כדי לשחק עם מה שיש להם בידם, וכנראה שהיינו מניבים יותר לאורך היום ממה שאח נותן.
עם זאת, אם ההורים מודעים לכך, אם הם לוקחים בחשבון שבבית יש רק את הילד (והילדה) וכי בכך שהם לא מקיימים אינטראקציה יותר מאשר עם מבוגרים, יש סיכון שהם מורגלים מדי להשיג דברים של ילד. דרך קלה מדי, הם יכולים לחפש פעילויות לחלוק זמן עם ילדים אחרים, בפארקים, מצביעים על ספורט כלשהו, לימודי חוץ, באותו בית ספר או, גם עם הורים, הולכים לקמפינגים או למקומות כאלה שבהם ילדים חופשיים להיפגש ולשתף זמן.
עם השכלה מודעת בהקשר זה, והובלת סגנון הורות המבוסס על תקשורת, כבוד ואמון (כדי להימנע מלהיכנס למתירנות, זה יכול לגרום למי שבסופו לומר מה נעשה ומה לא נעשה ב הבית הוא הילד), ילד יכול להיות חברותיות יותר או חברותיות יותר או כמאוזנות יותר מילדים אחרים עם אחים. למעשה, כבר הזכרנו זאת לפני זמן מה, על סמך מחקר שהראה שלהיות ילד יחיד זה לא משפיע על חברותיות.
האם אתה עדיין בספק?
יתכן מאוד שלמרות כל הספקות נותרים שם, מותקנים בראש, מבלי למצוא סיבה שנותנת משקל לאחד מצדי האיזון בכדי לקבל את ההחלטה הסופית. אתה לא לבד, אתה לא לבד. כולנו בספקנו יותר מפעם אחת לפני שהרחיבנו את המשפחה.
הערתי אתמול בתגובה מהערך השני, אבל אני מנצלת את ההזדמנות להעיר גם כאן ולא לעשות כמוני, אלא פשוט לראות איך הגענו להחלטה שתהיה לנו את הילד השלישי. מרים, אשתי ואני, אנו מדברים כל כך הרבה פעמים על ילד שנולד ילד שלישי או לא, אנו מדמיינים איתו כל כך הרבה פעמים, גדלנו להיות חמישה, ובלעדיו, גדלנו להיות ארבעה, שכמה ימים היו כן ובימים אחרים זה לא. הראש התעלף ובסופו של דבר החלטנו לפי היגיון טהור: "אם אנו מפקפקים כל כך, אנו חייבים להביא את זה, בגלל שילדת ילד לעולם לא תתחרט על זה, אבל על זה שלא יהיה לך אולי כן". ומאותו הרגע החלטנו שכן, יהיה לנו ילד שלישי.
