מה יותר מרגש מלנסוע בכך שאפשרו לדמיון לעוף בספרים. ללמוד, לחלום, להשתעשע, לבכות, לחשוב ... יש כל כך הרבה דברים שיכולים לתת לנו את האותיות, את זה כל תינוק צריך לבוא עם ספר תחת זרועו.
היום אני רוצה להציל קטע מנאומו של ורגאס לוסה לרגל מסירת פרס נובל לספרות בשנת 2010. טקסט שכבר קראתי באותה תקופה, אבל עכשיו אני זוכר כי אולי היום אני צריך קצת יותר ספרות בספר חיי ואני מאמינים בזה ביתר שאת ספרים צריכים להיות חלק מהצמיחה של כל ילד.
דברי הכותב מבינים את חשיבות הקריאה בחייו. ובזכרונות הילדות ההם, מי קשור לספרים? בית הספר, המורים, ההורים, המשפחה.
הלוואי והרבה אנשים אחרים ידעו לבטא את עצמנו כמו גם אותו, כי אני בטוח שאותה תחושה של תודה להורים או למורים על ספרים שאוהבים זה מאוד משותף.
למדתי לקרוא בגיל חמש, בשיעורו של האח יוסטיניאנו, בקולג'יו דה לה סאלה, בקוצ'במבה (בוליביה). זה הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים. כמעט שבעים שנה אחר כך אני זוכר היטב כיצד הקסם ההוא, שתרגם את מילות הספרים לתמונות, העשיר את חיי, שבר את מחסומי הזמן והמרחב ואיפשר לי לטייל עם קפטן נמו עשרים אלף ליגות של נסיעות מתחת למים, להילחם לצד ד 'ארטגנן, אתוס, פורטוס ואראמיס נגד התככים המאיימים על המלכה בימי ריצ'ליו המתפתל, או גוררים אותי דרך מעי פריז, הפכו לג'ין ולג'יין, כשגופו האינרטי של מריוס בגרר. הקריאה הפכה את החלום לחיים והחיים לחלום והכניסו לידי ביטוי את חתיכת האדם הקטנה שהייתי יקום הספרות. אמי אמרה לי שהדברים הראשונים שכתבתי הם המשכים לסיפורים שקראתי כי הצטערתי שהם גמרו או שרציתי לתקן את הסוף. וזה מה שביליתי בחיי בלי לדעת זאת: הארכה עם הזמן, ככל שגדלתי, התבגרתי והתיישן, הסיפורים שמילאו את ילדותי בהתרוממות רוח והרפתקאות. הלוואי שאמי הייתה כאן, היא נהגה להתרגש ולבכות קריאת שירי אמדו נרבו ופבלו נרודה, וגם הסבא פדרו, עם אף גדול וראש קירח מאיר, שחגג את פסוקי, והדוד לוצ'ו שעודד אותי כל כך להפוך את גופי ונפשי לכתוב למרות שהספרות, בספר הזמן והמקום הזה, יאכילו את החקלאים שלהם כל כך רע. היו לי אנשים כאלה כל חיי, שאהבו אותי ועודדו אותי, והם נתנו לי את אמונתם כשספקתי. בזכותם, וללא ספק, גם בגלל העקשנות שלי וקצת המזל, הצלחתי להקדיש חלק ניכר מזמני לתשוקה הזו, סגן ותהייה שזה הכתיבה, ליצור חיים מקבילים בהם ניתן למצוא מקלט נגד מצוק, שהופך להיות טבעי הטבעי יוצא הדופן והבלתי רגיל, מפזר את הכאוס, מייפה את המכוער, נצח את הרגע והופך את המוות למחזה חולף (…)
לא רבים מילדינו יהיו סופרים שמביאים את תשוקתם לקריאה לאורח חיים זה. אך בוודאי שרבים יאהבו את קסם המלים, של הרישומים, ההפתעות בכל עמוד, את ההנאה להירדם עם ספר באוזניים, לדמיין את עולמות החלומות הללו אשר יבקרו אותם במהלך הלילה ...
לפני שהם לומדים לעשות זאת לבד, קריאת סיפורים לילדינו הופכת אותנו לעמיתים, זה מקור לעושר עצום והנאה עצומים. בשביל זה אני מקווה שהערב, למרות העייפות, מצא את המקום הזה לסיפור.
