היותי אב אפשר לי להיכנס לעולם של תינוקות, אמהות ואבות שלא הכרתי לגמרי (הגיוני, קודם לא התעניינתי) וזה איפשר לי לדעת דברים רבים על הורים לפני היותם ואחרי שהם היו.
ישנם אנשים רבים שראו את חייהם משתנים ואת דרך המחשבה שלהם בגלל "אשמה" בכך שילדת תינוקם בזרועותיהם. יש הרבה אנשים שאומרים לך שלפני היותם אם או אבא הם חשבו שילדים הם ככה או ככה ושהיה צריך להתייחס אליהם ככה או ככה וזה אחר כך, כשראו אחד את השני על המדרכה, עם התינוק שלהם מכור על הציצי או עם התינוק שינה על החזה שלנו (אנחנו אוהבים הורים) מסבירים שהכל השתנה.
אני אחד מהם. אני אחד מאותם הורים שיש להם לפני ואחרי. היום אסביר איך האב שהייתי צריך להיות (לאבא שאני פחות או יותר אתה כבר מכיר אותו).
הבן שלי לא יקניט אותי
זה כל כך הרבה פחד שיש לאנשים שילדינו יצאו מכלל שליטה, בייחוד לאחר גיל ההתבגרות שלנו וראינו כמה סיפורים שראינו, שבסופו של דבר אנו מחליטים שאנחנו נעשה הכל כדי להבטיח שהילדים שלנו לא ייקחו אותנו שיער, מה בואו לא נאבד שליטה.
אי איבוד שליטה פירושו שליטה, ושליטה רבה. להיות קבוע, חד, לא להרפות, "זה נעשה טוב ותקוף", "העניש את החדר שלך" ואפילו, כאמור לעיתים קרובות, "סטירה טובה בזמן מונעת הרעות רבות בעתיד."
כל זה נראה לי הגיוני וזה נראה כמו דרך טובה להיות אבא, בעיקרון מכיוון שזו הייתה הדרך בה הייתי בן. אני מסתכל על התוצאה ואני רואה את עצמי כאדם ישר, צנוע, נכון, משכיל ומכבד. רואה את כל זה חשבתי: אני אעשה את אותו הדבר שההורים שלי עשו כדי להשיג את אותה התוצאה.
הבעיה היא ששכחתי לחשוב על כל אותם זמנים שבהם חשבתי "כשאני אבא אני לא אהיה ככה", "אני אעשה את זה בדרך אחרת", ... משפטים שנשכחים כשהם מפסיקים לשלוט בך ואתה מתחיל לקחת אחריות רבה יותר כאדם.
זה גם נראה טוב ...
זה נראה גם נורמלי שילד יבכה, כדי שילמד שהוא לא יכול לקבל הכל בחיים. פגשתי אישה שהניקה את בתה יותר משנתיים ומצאתי אותה אבסורדית ולא במקום. הבקבוק והחלב המלאכותי נראו לי הדרך האופטימלית להאכיל תינוק אחרי 3 או 4 חודשים, כי זה מה שהם הסבירו לי במירוץ ומכיוון שזה מה שאמי עשתה עם האחים הקטנים שלי. קראתי את ספר שיטת האכילה של Estivill, וחשבתי שהוא מושלם אם "אם אתה לא רוצה את זה, אל תאכל אותו, אני אכניס אותו לארוחת ערב וכן הלאה עד שתאכל אותו". אהבתי את סופרנני מכיוון שלימדתי את היצורים הגסים האלה איך היו ילדים.
וכאמור, החינוך שקיבל בילדות נראה לי טוב, כי התוצר של כל זה הייתי אני, האדם שלי, עם כל המעלות הטובות שלי, הרבה (אני חושב) בהשוואה להרבה אנשים אחרים.
עם זאת, כשאני ילדתי
עם זאת, כשהיה לי בן, כשדיברתי על זה עם מרים, אשתי, כשבני התבגר ולמדנו, האב שהיה הולך להיות החל ללמוד דברים רבים בחיים והחל לחיות מחדש את הילדותלזכור אותה דרך עיני בנה.
התחלתי לזכור, התחלתי להרגיש שיש לי הרבה דברים חיוביים כאדם, אבל הרבה דברים שליליים, כמו חוסר ביטחון עצמי, חוסר יכולת גדול לקבל החלטות, בזכות העובדה שאף אחד מעולם לא נתן לי לקחת אותם (השליטה שעליה דיבר) , הערכה עצמית כזו ויותר מדי חוסר זהירות ביחס לעניינים רבים (כיוון שמעולם לא נתנו לי להחליט, מעולם לא הרגשתי אחראית לכלום ...).
בטח בדיוק תיארתי 90% מהאוכלוסייה והרוב יגידו שהוא שמח ושהוא אוהב להיות כזה, אבל אני חושב שהוא יכול להיות אדם טוב יותר, מאוזן יותר, אם היה מקבל חינוך פחות סמכותי ו בגלל זה החלטתי שכל הפחד שיש לי לילדי לשלוט בי צריך להיעלם. הוא לא יכול היה לחיות במחשבה על שליטה, הגבלה או משמעת אותם תחת משטר לחימה. לא יכולתי ולא רציתי, כי לא הייתי סולחת לעצמי בסופו של דבר לעשות את כל מה ששנאתי פעם. אז החלטתי לעשות את זה בצורה אחרת, מכבדת יותר, עם יותר אהבה, עם יותר אהבה ובילוי יותר זמן עם הילדים שלי, הרבה יותר זמן ממה שההורים שלי מוקדשים לי.
טיילתי בדרך זו ואבות ואמהות רבים אחרים עשו זאת, שהפכו להיות פרויקט אב מסורתי שממשיך בקו שהוריהם סימנו אותם כחדשנות ואבות ואמהות חיבה יותר, ועוד סבלני ודמוקרטי.
חלקם עברו שלושה כפרים ואולי יום אחד עלינו לדבר על זה, כי לעיתים קרובות אני רואה הורים שבבית לא היה להם קול או הצביעו כילדים שגם עכשיו אין להם קול או מצביעים כהורים. אני רואה ילדים שלא מכבדים את האנשים הסובבים אותם אל מול חוסר היכולת של הוריהם, ובכך מחנכים ילדים בעייתיים באותה מידה, או אפילו יותר מזה, מאלו שהיו מבוקרים ומושפלים יתר על המידה.
אבל נדבר על זה ביום אחר. היום עלינו לדבר על אותה נקודה של היגיון, משמעת (לא סמכותית), חיבה ודיאלוג שהורים רבים מנסים למצוא כדי להבטיח שילדינו יהיו ישרים, כנים, צנועים, כנים, מכבדים, משכילים ונכונים (כפי שאני מחשיב את עצמי בזכות סמכותיות) וגם שהם מסוגלים לחשוב, לקבל החלטות, לאהוב אחד את השני, להיות מסוגלים לנהל דו שיח מכם אליכם, לשמור על עמדתם לפני אחרים ולווכח אותה ולהיות מסוגלים לדבר באופן גלוי על רגשות.
משימה בלתי אפשרית? כן, אין ספק, אבל אף אחד לא יכול לומר לנו שאנחנו לא מנסים. זה אף אחד מעולם לא אמר לי שלא ניסיתי.
