המשרות שלנו, השגרה שלנו וקצב החיים הנוכחי בכלל הן כל כך מואצות, עד שבערים רבות תחושת הקהילה שהייתה קיימת איבדה בהן כל השכנים הכירו זה את זה והיו חברים קרובים, אפילו תומכים, בגידול ילדי הבית הסמוך.
אך למרות שבמקומות רבים זה כבר התפתח או נעלם, ברחוב קטן בניוטון, מסצ'וסטס, הקהילה חיה יותר מתמיד, מכיוון שהיא מתפתחת הסיפור היפה שנשתף אותנו היום בו 20 שכנים החלו ללמוד שפת סימנים בידיעה שהתינוק החדש של המושבה היה חירש.
מהרגע הראשון בו גלנדה ורפאל סביץ עברו לאובורדייל, אחת מ -13 העיירות בעיר ניוטון במדינת מסצ'וסטס, הם ידעו שמדובר בקהילה כמו מעטים אחרים, שבה משפחות מכירות ותומכות זו בזו.
בתינוקות ועוד הסרטון הרך של ילדה שמנסה לדבר בשפת הסימנים עם אביה החרש כשהם בדיוק הגיעו לקהילה ההיא בזמן שגלנדה הייתה בהריון, שכניהם חזרו הביתה לקבל את פניהםחלקם מביאים להם עוגיות ואחרים מברכים אותם מהקאייקים בהם הם בדרך כלל הולכים בנהר הסמוך לבתיהם.
רבים מהשכנים החדשים של גלנדה ורפאל הם גדלו ממש ועכשיו יש להם ילדים משלהם, אליהם הם משדרים להם ערכים חשובים מאודכמו חברות והכלה. זו סוג הקהילה שבה הם מביאים אוכל לשכנים כאשר הם חולים, ובלי שנשאלו, הם עוזרים לקשישים לנקות את הכניסות שלהם בעונה המושלגת.
כמה חודשים לאחר שהצטרפה לקהילה, סמנתה, בתה, נולדה. כולם התרגשו מהבשורה על בואו של חבר חדש למשפחת השכנים הגדולה. אבל שבוע אחרי שנולדה התינוקת, בבדיקות רפואיות נמצא שהיא חירשת.
עבור גלנדה ורפאל סמנתה הייתה האדם הראשון שהכירו בחירשות, אך למרות שמטבע הדברים הפתיע אותם, הם מיד החליטו להתחיל ללמוד שפת סימנים. מה שהם לא שיערו הוא שהם לא יהיו היחידים.
אצל תינוקות ועוד "יום הולדת שמח" הרגשי בשפת הסימנים של חלק מהילדים לעמדת החרשים של בית הספר שלהם ברגע ששכניה ידעו שהילדה החדשה סובלת מחירשות, הם קיבלו החלטה: כולם היו לומדים שפת סימנים, כדי לגרום לה להרגיש רצוי ולהיות מסוגל לתקשר איתה.
"לכולנו ילדים משלנו והיינו מאוד נרגשים לקראת בואו של התינוק החדש"מעיר בראיון ל"בוסטון גלוב ג'יל מקניל", אחת השכנים שהיא גם אם לשני ילדים שגדלו באותה קהילה. "התרגשנו שיגיע תינוק חדש. אין דבר טוב מזה. ואז עמדנו באתגר נוסף. אתה רואה את סם וזה מאוד מתסכל לא להיות מסוגל לומר 'אה, אני אוהב את המכנסיים הוורודים למדי שלך'. רצינו להימנע מכך. לא רצינו שהם יילחמו יותר אם היה משהו שנוכל לעשות כדי לעזור".
וכך, זה היה כמו 20 משכנות סמנתה הקטנה החלו להיפגש בבית של אחת מהן, לוסיה מרשל, כדי להתחיל ללמוד שפת סימנים, מבלי לבקש אישור או עזרה מהוריה של סמנתה. הם פשוט התארגנו, שכרו מדריך והתחילו בשיעורים.
כעת, סמנתה היא בת שנתיים ואולי עדיין לא יודעת זאת, אך היא סייעה להפוך את הקהילה הקטנה הזו למאוחדת עוד יותר, עבודה משותפת עם מטרה יפה: לגרום לה להרגיש כלולה וחלק מהמשפחה. שפת הסימנים האמריקאית הפכה לשפה השנייה המדוברת בקהילה, ויש לה חברים גדולים.
השבט עדיין קיים
אין ספק הסיפור של סמנתה ומשפחת החברים והשכנה הגדולה שלה הוא נחמד מאוד וראוי לשתף, במיוחד מכיוון שהוא מזכיר לנו את הביטוי המפורסם הזה: "צריך שבט לגדל ילד", וזה כרגע משהו שלא קורה בכל מקום.
אצל תינוקות ועוד אם חד הורית לשלשות מבקשת עזרה בקהילה שלה, וילדיה מרוויחים שלוש סבתות! עם זאת, השבט עדיין נוכח וחי מאוד, אך גם עלינו לשמור עליו ככהכמו גם להיות תמיכה בעיתות משבר, קיום מעגל או רשת אמון עוזר להקל על האימהות וההורות.
תמונות | י.פ.י.
דרך | בוסטון גלוב
