נותרו שבועיים להתחיל בית הספר וכבר הצלחתי לשמוע בכמה הזדמנויות את הביטוי האופייני "מה אני רוצה שהבית ספר יתחיל", לפעמים ללא נוכחות של ילדים ולעיתים בנוכחותם.
ביום שהגעתי לעבודה אחרי החגים היו ששאלו אותי: "ומה עם החיות?" ואני, חף מפשע ממני, חשבתי שטעיתי, כי לא הייתי באפריקה! מייד הבנתי שהוא מתייחס לילדי וכנראה שהשבתי ש"טוב, טוב מאוד ".
ואז אני מוסיף את שני המצבים, זה בו כמה הורים חיים את החגים כאילו הם נכנסים לחדר אטום עמוס דינמיט עומד להתפוצץ למינימום התנועה ושלי, בו אני נהנה מהחגים עם ילדיי, מבלה איתם זמן שבשאר השנה אני לא יכול ואני תוהה: האם עלי לרצות שבני יתחיל ללמוד?
בעוד שבועיים אני כמעט רועד (טוב, לא כל כך) כי אני רואה שהיום מתקרב. במהלך החגים הלכנו לישון בשעה יחסית מאוחרת (נניח בין 23 ל 00), חלקנו את כל הארוחות, עשינו כמה טיולים שבהם נהנינו כולנו, התרחצנו בבריכה ועל החוף. , הלכנו לקולנוע, שיחקנו יחד והם שיחקנו לבד (זמן מה, שעם אבא ואמא נראה כיף יותר) ואבא ואמא ישבו למיטה מעובדים ולעתים קרובות מותשים, יותר כשראינו יותר מ לילה אחד שנשאר להם עדיין אנרגיה.
העובדה היא שלמרות העייפות הגופנית והנפשית של הטיפול בילדיכם 24 שעות, האיזון תמיד חיובי ובשום זמן לא רציתי שהתאריך של תחילת הלימודים יתקרב. אולי בגלל שזה לוקח לי הרבה יותר רעש שאצטרך לקחת את זה ולהרים אותו ולהצטרך לחזור לחוקים ולשגרה היומיומיים, אלה שאנחנו שוכחים בחופשה לנוח.
אני לא יודע, אולי הילדים שלי עדיין צעירים ואולי אצטרך לחכות זמן מה עד שהם ישחקו אותי עוד יותר כשהם יתחילו לעשות את שלהם ברגעים שבהם הם חיים מחוץ לנוכחות שלנו (נניח בקמפינג או דומה עם ילדים אחרים ). אולי יום אחד אפתיע את עצמי חושב "מה אני רוצה להתחיל ללמוד" ואז אני מבין שבאמת היה לי הרבה מה לדעת על ילדים.
עם זאת, היום אין לי שום רצון להתחיל, כי אני אראה אותם אפילו פחות ממה שאני רואה אותם עכשיו (ובכן, הקטנה לא הולכת), מכיוון שלוחות הזמנים שלי אז יתחילו לרקוד עם שלהם ויהיו רגעים כשאני בבית והם (הוא), לא.
מה שברור לי, ברור מאוד, למרות הכל, הוא שאם יום אחד אני אפתיע את עצמי מצפה לספטמבר, לעולם לא אגיד זאת בקול רם כדי למנוע מילדי לשמוע אותי.
