אל לחנך בכבוד אנו זורעים כבוד. דיברתי בנושא בו התייחסתי בעבר לשאלה זו עד כמה החיים בלתי נמנעים ובהורות למצוא את עצמנו עם מושגים. במיוחד עם ילדים אנו, המבוגרים, חייבים לשמור על קור רוח ולהיות סבלניים, מכיוון שללמד אותם כבוד נעשה על ידי דוגמה ולא על ידי איומים או סחיטה רגשית.
בואו נחשוב מתי מתגברים עלינו ומתרגזים מאוד. לעצמנו יכול להיות קשה לדבר בשלווה באותו הרגע. אם מדובר בילד, עם פחות ניסיון בטיפול ברגשות שליליים טבעיים, הבעיה היא כפולה. עם זאת, לפעמים אנו מתעקשים להגות ולהירגע ברגעים ההם. וזו טעות.
כשאתה כועס מאוד אתה זקוק לזמנך להירגע ומעל לכל, לא להרגיש שפט, או מאוים, או להצחיק אותך. מה היינו רוצים שהם יעשו איתנו? שלח אותנו לחדר אחר כדי להירגע ולדחות אותנו, אומר לנו שהם לא יאהבו אותנו אם לא נשלט בעצמנו? למה לא?
ובכן, לילד זה אותו דבר. הם זקוקים לנו להישאר לצידם, מבלי להכריח אותם למלל, ובעיקר, מבלי להכעיס אותנו. בהתחשב בתנאי השלווה, לאחר רגע הזעם, לאחר שהרגישו את אהבתנו, הם יהיו מוכנים לדבר, אך לא באמצע הקלחת.
פעם מצאנו את הזמן הנכון לדבר על הסכסוך לא רק שאתה צריך לעשות כוונות טובות, אתה צריך למצוא אסטרטגיות תקפות ליצירת אקלים בו ניתן להימנע או לנהל סכסוכים עתידיים לפני שהם יוצאים מכלל שליטה. האחריות, שוב, היא שלנו, של מבוגרים.
עלינו להיות מסוגלים, לבד או בעזרת לפרש את הסיבות מדוע לילד יש התנהגות אגרסיבית או לא נכונה. פעמים רבות זה עניין של עייפות פיזית או רגשית, של מתחים מצטברים באזורים אחרים, של מצבים שנמשכים זמן רב ומחייבים, מעל הכל, את היכולת שלנו לחשוף ילדים למרחבים וזמנים שאינם מכבדים את צרכיהם.
ומעל הכל, בואו נחשוב שכשילד רוצה "לקבל תשומת לב" הוא עושה זאת מכיוון שאפילו כעס מצידנו נותן להם את מה שהם הכי זקוקים לו, תשומת הלב שלנו. אז, בואו נשים את עצמנו במקומו, בואו נזרוק את עצמנו על האדמה, ברמתו, בלבו, ונדע טוב יותר מה דואג ומנחיל אותם. תשומת לב שלמה, שלווה ואקטיבית מצידנו היא הבסיס הטוב ביותר לתקשורת חיובית.
האקלים של אמון זה בסיסי. הילד, כמונו, צריך להרגיש חופשי לבטא את רגשותיו ואת פחדיו מבלי לפחד שישפטו אותו, ילעגו אותו או יגעו בו. אנו טועים פעמים רבות ועלינו להוות דוגמא, היכולת לבקש סליחה כך שילמדו לעשות זאת באופן טבעי, מהלב, ללא כפפות חיצוניות.
האם אנו רוצים לכפות משמעת? ובכן, לעולם אל תיעזר באלימות כלשהי, במיוחד תגרש את הנגע והעונש הגופני. אלימות היא גם תוקפנות, עלבונות, תוכחות ואיומים. לומר לילד שזה רע, שלא נרצה את זה יותר, להשוות אותו עם אחרים על ידי השפלתו בצורה כזו, גורם נזק הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לתפוס. זה מערער את ההערכה העצמית שלו, את הדימוי העצמי שלו, את הביטחון שהוא צריך בו אנו מאפסים ואוהבים אותו. אנחנו כאן כדי להדריך אותך, ללוות אותך, לתת לך דוגמא לאמפתיה, לא להפחיד אותך או לשלוט בך.
העובדה שתגובות אלימות יוצאות מאיתנו היא תוצאה של מה שלמדנו עם הדוגמא בילדות וחסר כלי תקשורת הולמים יותר. עם זאת, זו לא אשמת ילדינו, ולכן חלק מהעבודה שלנו כהורים זה לצמצם את עצמנו כדי שיהיו לנו כלים חדשים שאינם אלימים.
הכלי המופלא הזה הוא אמפתיה. זה קשור ליכולת להציב את עצמנו במקום של האחר ולהרגיש את מה שהוא מרגיש, חושב ופוחד. על ידי הבנת מה מרגש את הילד, אנו יכולים לעזור לך ובנוסף הקסם בהרגעת הכעס שלנו עובד, כי אם משהו שילדים רוצים מעל הכל, זה להרגיש נאהבים ומוגנים על ידינו. מרגיש שהאלימות מתפוגגת.
אם איננו מסוגלים לשלוט ברגשותינו ולתת לכעס ולזעם לצוץ, אנו מלמדים ילדים שזו התנהגות תקפה. נוזלים, מכים או צועקים, אנו מלמדים שזה מה שנעשה, במקום ללמד כיצד לתעל רגשות שליליים באופן יצירתי ובכך להציע אלטרנטיבות לא אגרסיביות לסכסוכים.
הדבקות אנו מלמדים להדביק. צעקות אנו מלמדים צעקות. סחיטה אנו מלמדים לסחיטה. מצחיקים את זה שתלוי בנו, אנו מלמדים לבוז לחלשים ביותר. וזה לא מה שאנחנו רוצים ללמד את ילדינו.
הילד שמבקש תשומת לב, כבוד וחיבה אך זוכה בתגובות גנאי ודחייה בתמורה, ירגיש פגוע מאוד, מבולבל לחלוטין ואנחנו לא מופתעים בכלל להפנים את התגובות הללו כדי לשחזר אותן אחר כך. יתר על כן, האגרסיביות שלהם עשויה להיות מוגברת, כנגד אלימות וכעסים עלינו מבלי שנבין מדוע כל כך הרבה כעס נובע. מצד שני, כמו שקורה לנו בכל תחום, אם הילד מרגיש שהוא משתתף, מקשיב לו ומכובד אותו, הוא יהיה הרבה יותר שיתופי ויהיה מוכן יותר לדיאלוג ולהגיע להסכמות.
לסיכום, כבוד נלמד, לא עם פלאבס, אלא עם כבוד.
