בבלוג המפתיע תמיד של העיתונאי מיגל ג'ארה קראתי מאמר שמנתח מחקר מעניין מאוד בנושא רפואה של כישלון בבית הספר אני רוצה לחלוק עם הקוראים שלנו, שהם בעיקר הורים המחויבים לרווחתם והעתידם של ילדיהם, הורים אחראיים שרוצים לדעת וללמוד להיות הורים טובים יותר.
העבודה שכותרתה "רפואיות לכישלון בבית הספר"זו עבודתם של הרופא חואן גרבוס והמורה, פאולה גונזלס-וולינס.
כישלון בית ספר זה נושא שמדאיג את כולנו, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים וגם נותנים להם כלים שיהיה להם את העתיד הטוב ביותר. עם זאת, הנתונים מדאיגים, מכיוון ש -40% מהתלמידים אינם מסיימים את לימודיהם באופן משביע רצון ואני חושב שהנתונים הללו בלתי נסבלים.
ניתחתי את הגורמים למצב זה בכמה נושאים, במיוחד בהם כותרתי מתיחות בחינוך, אך עד היום לא מצאתי את החלק הזה של הפאזל. ובכן, אני יודע שגם הורים לילדים קטנים מודאגים מאיזה בית ספר מחכה לילדיכם?
אנו סומכים על מערכת וכמה אנשי מקצוע הסומכים על כך שהם יוכלו להנחות את חינוך הילדים, אך המציאות היא שגם אם אנו שואפים ולילדים יש רצונות טבעיים ללמוד, הזמן מחזיר אותם אלינו עם כמה אפשרויות של 40 % מהכישלון.
אבל, אם התקלה אינה במערכת, לא במשאבים, לא בצוות ההוראה, וגם לא בנו, התקלה טמונה בילדים. אני לא חושב שזה כך.
הילדים שאנו מגדלים ואנחנו מכירים מדגימים מגיל צעיר מאוד רצון ללמוד וסקרנות מולדת עצומה, שמחה בגילוי דברים חדשים ורוח סקרנית וחקירתית ומלאת שמחה.
מתי זה משתנה? מה קורה כך שרבים מהם, בין אם הם מצליחים לעבור בלימודים ובין אם לא, עייפים כל כך וללא הנאה? מה עושים עם ילדים שלא מסתגלים למשמעת ולארגון בתי הספר המסורתיים?
"המוזרויות הופכות למחלות, כשלמעשה המחלה היא להעמיד פנים כלפי כל הילדים השווים כיוון שאין ילד שלא קיים בשינוי כלשהו בהתנהגות."
עבודה זו מצביעה על כך שכאשר החברה נחשבת לתמימה, מורים, ארגון בתי ספר והורים האשמה מוטלת על הילדים. ומתוכם, מכיוון שלא ניתן לתלמידים להגיב באופן חיזוי והומוגני לחינוך, למגזר הבריאות, המסתיים במצב מסוכן מאוד, יש לקחת בחשבון כל וריאציה של התנהגות בלתי נשלטת, בבעיה רפואית.
"המורים צריכים להגיב לסיטואציות שהם לא שולטים בהם מול גוף סטודנטים שאינו מעוניין ויש פיתוי להעביר את האחריות שלהם למגזרים אחרים, כמו בריאות. כלומר, ניתן להפוך כל חריגה שנחווית ככזו על ידי מערכת החינוך לבעיה בריאותית. לפיכך, כישלונות בית ספריים וקשיים בבית הספר הופכים לבעיות בריאותיות ומחייבים שיטות מניעה וריפוי רפואי.
אנו יודעים שהיום יש אמת מגיפה של אבחנות יתר, הפרעות התפתחותיות וקשב, ורבים מילדים אלה מקבלים תרופות חזקות שאינן פותרות את הבעיה. במקרים מסוימים מדובר בתרופות אמיתיות ובתרופות, אך במקרים אחרים אני בטוח שהפתרון כרוך יותר באמצעים משותפים והתאמה אמיתית של בית הספר למאפייניו של כל ילד מאשר לשימוש בתרופות.
והוא זה נורמליות זה מושג מאוד משתנה. אם המערכת ממוקדת לגרום לילדים לשמור על תשומת לבם בנושאים שלא מעניינים אותם, לצורך זיכרון ולא למידה חווייתית, להיות שקטים וישיבה בשיעור, ניתן לחזות שחלק ניכר מהתלמידים לא הולכים להיות מסוגלים להסתגל לזה.
אבל אני לא חושב שהם חולים בכל המקרים או שהם חייבים להיות, בטווח הבינוני, אנשים שלא יודעים להסתגל לחיים בחברה או שאינם יכולים ללמוד את הידע הבסיסי.
רפואיות לכישלון בבית הספרכלומר, בהתחשב בילדים שלא מסתגלים למערכת הרווחת כחולים, אני לא חושב שזה הפיתרון הטוב ביותר אם הם לא באמת משקיעים במציאת פתרונות אחרים ובעיקר, הסברים אחרים באופן ביקורתי עצמי. מחברי היצירה הזו מציינים שזה קורה, אבל אני באמת לא יכול לומר אם זה נכון או באיזו מידה או באיזה אחוז זה קורה, אבל זה באמת נראה לי נושא מדאיג. האם אתה חושב שהם צודקים במידה מסוימת?
