ראשית אני רוצה להבהיר את "הדחיפה" שלא הייתי רוצה שיהיו אי הבנות. אני תומך גדול בחינוך מכבד, כלומר, שמבוגרים ממלאים תפקיד משלים של מנחי חוויות ושליטה בסיכוני תאונות, אך לא של מדריכים ממשיכים. שהילד עצמו הוא זה שמחליט על קצב הלמידה שלו וכיבושי ההתפתחות שלו מבלי שהמבוגרים צופים אותם.
אבל אני חושב יש מקרים בהם עלינו לעזור להם להתגבר על מצבים בהם הם נחסמו בדחף קטן (מכאן הביטוי "לדחוף" את הילד). אני הולך לתת לך דוגמא שקרה לי אתמול על החוף.
החוף, כמו שאמרתי בהזדמנות אחרת, נראה כמו סביבה ייחודית עבור ילדי ליהנות מפעילויות בחוץ. עם הראשון, תהליך ההתאגדות, בתחילה לחול ואחר כך לים, היה טבעי ומתקדם, מבלי שתצטרך לעשות שום דבר מיוחד.
במקרה של הילדה, שהיא כיום בת 22 חודשים, ההשתלבות באלמנטים בחוף הים איטית מעט יותר. הדמות שלו אסרטיבית יותר (יש לו קריטריונים לגבי מה שהוא רוצה ומה שהוא לא והוא מבטא זאת בעוצמה) ומהיום הראשון החול תפס את זה כאלמנט מוזר וזה עלה לו לצאת מהמגבת, אבל כשהם עברו ימים ואמה הזמינה אותה עם צעצועים מהמגבת או אחיה עם האת והדלי, שילבה מספיק ביטחון והעזה ללכת על פני השטח החולי.
הנסיבות שהתרחשו אתמול הייתה עם הים. כמו שאחיו מאז שלושה חודשים הלך איתנו לבריכה לשחק במים, במקרה שלו הוא דחה את האלמנט הזה (חשבנו שהטמפרטורה לא נעימה לו). אחרי כמה ימים שהה על החוף עם פנים נסערת וראיתי את אחיו משחק בבריכות שיוצרים את הגאות כשירד, אתמול החלטתי להכניס אותו לאחת מהן. הבעת הגועל והדחייה לא נמשכה יותר משלושים שניות (התנאים היו טובים במיוחד: טמפרטורת המים, השמש, אחיו, אני נותן לה תמיכה) ואז התחיל להתיז בסיפוק.
היה לי קשה להעז כי זה היה מעשה שעבר את הכבוד לביטויו בכך שהוא לא רוצה ללכת למים, אבל הצעתי את הרעיון שלי שאבדה חוויה מעשירה. זה הלך כשורה אך יכול היה להשתבש (דמעות, זעם וצורך לצאת מהמים, מה שהופך את זה לחוויה שלילית שתעכב עוד יותר את הגישה לחוף הים ולים). השאלה היא: האם אתה חושב שכדאי, במצבים מסוימים, לתת "דחיפה" לילד כדי שיוכל לחוות משהו שלדעתך מועיל?
תמונה | פליקר (תמונות 8)
בתינוקות ועוד | ספר לנו את הסיפור שלך: חינוך בכבוד לדוד, רגשות התינוקות
