בתינוקות ועוד דיברנו בהרחבה על טיפול בלידות ועל המספר הגדול של הדברים שעדיין חייבים להשתנות ביחס ללידות.
ספרנו את התקלות שמתבצעות בחלק מבתי החולים ליולדות, את חוסר הכבוד איתו מטפלים לפעמים במיילדות והקשיים שאם עוברת בדרך כלל כשהיא טוענת לזכותה ללדת כמו שהיא רוצה.
ברור שזו חובה שהטיפול בלידה יהפוך אנושי ורגיש יותר לצרכי האם, בן זוגה והתינוק, הגיבורים האמיתיים באותה תקופה.
תהיה העדפותיה אשר תהא אשר תהיה, הצוות הרפואי צריך להיות שם כדי לתמוך, לייעץ, לסייע וכמובן להודיע על דעתה, אך תמיד לתת לה את האפשרות להחליט את האישה.
כפי שנאמר לאחרונה בקונגרס המומחים "בתי חולים ציבוריים בספרד (ואני מוסיף: רבים פרטיים) ממשיכים לראות את האישה ההרה יותר כאישה חולה מאשר כאישה שהולכת ללדת ילד".
האישה ההרה שהולכת ללדת הופכת למשהו כמו מכולה של תינוק שייוולד, מקבלת הוראה מה לעשות, איך ומתי בלי הזכות לומר או "מו". כמובן, זה לא הרעיון של לידת ילד.
אני תמיד מגן על הזכות לכל אישה להחליט איך היא רוצה ללדת. מידע טוב מגיע קודם ואז כל אחד יכול לבחור איך הם רוצים ללדת והיכן על פי מה הכי קרוב לדרך שלהם להיות ולחשוב. הדבר החשוב הוא שאף אחד לא בוחר עבורך וכמובן שאתה מרגיש שמטופל היטב ברגע כה חשוב בחייך ובזה של התינוק שלך.
אני חושב שכמעט לכולנו עברו חוויות בטיפול בלידות או במעקב ההריון שלא שכנעו אותנו, שהרגשנו שמנוגרים בו או שעלינו לעשות את מה שאמרו לנו בלי לתת לנו ברירה.
זה לא יכול להיות, זה חייב להשתנות. אף אחד לא אוהב שיתייחסו אליו כך ופחות ברגע כל כך מיוחד. יש מרכיב רגשי נהדר שהוא חיוני בטיפול בנשים הרות. לפעמים נראה שאנשי מקצוע נכנסים לשגרת העבודה שלהם מבלי להבדיל בין אם הם מתמודדים עם צמחים או עם אנשים שיש להם רגשות, פחדים, צרכים וספקות.
באירוע כמו לידה איש אינו יכול להכחיש שההיבט הרגשי הוא המפתח בהתפתחות הלידה. אם האישה מרגישה בנוח, מאופק, אהוב ומטופל היטב, הלידה תהיה טובה יותר, אך הרגשת פחד, חסרת ביטחון ונעדר אינה מעדיפה כלל את התהליך הפיזיולוגי של השחיקה.
