בסיפורי ההורים שלנו אנו מפרסמים היום מכתב יפה שברברה כותבת לבנה אדריאן מספר את סיפור לידתו. זה תרגיל נחמד מאוד שאני מזמין את כל ההורים להתאמן. אמי כתבה לי מכתב כשנולדתי ועשיתי את אותו הדבר עם שתי בנותיי כדי שמחר הם יידעו איך הם הגיעו לעולם, עם התיעוד של כל הפרטים שזיכרוננו שוכח לאורך השנים.
אני משאיר לך את המכתב:
תשעה חודשי המתנה שימשו למתן "חיובי" בבדיקת הריון. היית מבוקש, הכי מבוקש שרצינו; ולמרות שגרמת לעצמך לחכות, הצלחנו אותך; לא האמנו בזה בכל פעם שבחנו את המבחן. לפתע הגיעה התראה, נקודת דם קטנה גרמה לנו לחשוש מהגרוע ביותר, אבל אתה, ילדתי, כבר היית חזק מאוד. ההריון היה נהדר. בגיל 16 שבועות כבר הרגשתי עקצוץ בתוכי. אבא שלך מת מקנאה כי הוא גם רצה להרגיש אותך. לקח זמן להבחין בך, אבל אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שהוא עשה. היינו על הספה והיו לו את היד על בטני, כשלפתע ... בעיטה ... - אם ראית אותו - הוא קפץ על הספה המדהימה, פניו הקרינו הפתעה, טירוף, אושר, אך מעל לכל רגש.
כל הבדיקות אמרו שאתה בסדר. ראינו אותך כל חודש מכיוון שיש לך נקודה קטנה בכליה, שלמזלך נעלמה. אמניו אמר שאתה זכר. ילד! ... זה חלום, "אמר אביך," מכיוון שילד היה מה שהוא הכי אהב. הוא היה צריך לשים את שמך, כי תחילה אנו קוראים לך עדשים, אחר כך חי, עכשיו תינוק גדול יותר ולבסוף אביך נתן לך אדריאן. ב -4 במרץ יצאתי מהחשבון, אבל מכיוון שהיה לך כל כך נוח בתוכי לא הלכנו לבית החולים עד 14 במרץ בשעה 5 בבוקר. הכל היה עצבנות. נכנסנו למפעל ועד 8:30 לא נלקחנו לחדר הניתוח. משם הכל הסתבך: זה לא התרחב טוב, לאפידורל לא הייתה השפעה על הצד השמאלי, בכל פעם שהיה לי התכווצות הקאתי, רצית לעזוב אבל הסתובבת והתקעת, אז אתה סבל הרבה, אז הם החליטו לעזור לנו עם כוס היניקה. הם לקחו אותי לחדר הניתוח ואחרי נצח של דחפים חזקים, עזרה של כוס היניקה, זו של המיילדת שטיפסת עלי, זו של דמעה גדולה ואפיזיוטומיה נהדרת ... בשעה 17:15 הגעת סוף סוף לעולם. היית הדבר הכי יפה שראיתי עד כה. הייתי משוגע מרוב שמחה כשראיתי אותך, אם כי עד מהרה עצבתי לראות שאתה נפרד ממני כי משהו לא בסדר. פחדתי מאוד. שמו אתכם על שולחן קטן והרופאים הקיפו אתכם, הייתם לבנים מאוד וראיתי שהרגליים והזרועות שלכם מורמות ופתאום נפלתם. עד כמה דקות לא הגבת. איזה פחד נתת לי הקטנה! ואז הכניסו אותך לחזה שלי. לא היה אלא רגש בחדר ההוא. אני זוכר את הפעם הראשונה שנגעתי בך והרגשתי שאתה ממני. אני זוכר איך חיפשת את החזה והחום שלי. זה היה שם כשאמרו לי שהכל עבר כשורה. הגעת לעולם עם 4,620 ק"ג ו -55.5 ס"מ, גבר שלם !! הייתה לי לידה קשה מאוד אבל מהרגע שראיתי אותך אפילו לא זכרתי את כל מה שקרה כי בכל פעם שהסתכלתי עליך נתת לי יותר כוח, כוח ששירתו אותי ועדיין עוזר לי להיות אמיץ יותר, להיות אדם טוב יותר ותמציא עם כל מה שבא כדי שתמצא אותך לצידי. כשאביך ראה אותך, בכינו כולנו שוב. לא האמנתי. הייתי כל כך עצבני שלא ידעתי אפילו איך לזיין אותך. ועכשיו, כשהחזיק אותך בזרועותיו, דמעות רקדו בעיניו. עכשיו, אחרי שנה מלידתך, לא נדע מה לעשות אם אתה, כי אתה זה שממלא את חיינו. איתך כל יום שונה, הגעת כבר להישגים רבים: קום בעצמך, אמור את המילים הראשונות שלך, זחול, טייל, דע איפה הפה שלך, האף שלך, העיניים שלך, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לא; הדבר החשוב ביותר הוא שלמדת להכיר אותנו, לחייך אלינו, להוביל אותנו באהבה, להצחיק אותנו, לגרום לנו לבכות אבל מעל הכל לאהוב אותנו באותה מידה שאנחנו אוהבים אותך, אדריאן שלי. נשיקה גדולה מאמא שלך שאוהבת אותך.
