אנחנו כבר בקטע האחרון של החלק שלנו "סיפורי אבות" בו אבות ואמהות מספרים לנו מהלב את חוויותיהם עם הגעת ילדיהם, אם כי בעתיד נמשיך לתת מקום לחוויות אלה.
היום אנו מביאים את סיפורה של אסמרלדה והמאבק שלה על תינוקה למרות פרוגנוזה רפואית נגד. לשמחתי הכל עבר כשורה:
ובכן, אני אספר לכם את הסיפור על איך הגעת התינוק שלי. שמו אנג'ל. בגיל שלוש עשרה שנים אובחנתי עם ציסטה בשחלות שבאותה עת הייתה רק 0.5 מ"מ, ולכן הרופאים אמרו לי שבגלל גילי ומצבי, עלינו רק לשלוט בזה. אז עבר הזמן והציסטה שם המשיכה. פחד נורא שלא ללדת ילד פלש אליי מאותו הרגע, אבל ככל שחלף הזמן שכחתי את זה.
רק עד שהתחתנתי כשהייתי בת 24, הפחד הנורא חזר. יום אחד ללא סיבה נראית לעין כשירדתי למטה הרגשתי כאב נורא בבטני שלא נתן לי ללכת, ולכן החלטתי ללכת לרופא לבדיקה אבל בתוכי ידעתי שרוח הציסטה חזרה.
כך ביצעו אולטרסאונד והציסטה הייתה שם למעשה. הוא צמח די הרבה. עכשיו הוא היה בגובה 10 ס"מ אז הם החליטו שהם צריכים להסיר אותו. הגניקולוגית הייתה מאוד אכזרית מכיוון שאמרתי לה שיש לי עיכוב והיא אמרה לי "ובכן נצטרך לעשות את בדיקת ההריון אבל עדיף אם לא היה לך את זה כי בכל מקרה תאבד אותו עם ניתוח."
אמי שכנעה אותי לתרגל את המבחן ואוי אלוהים! הייתי בהריון אז החלטתי לבטל פגישות ניתוח ולהמשיך בהריון לא משנה מה אמרו לי שעם הציסטה אוכל לאבד את התינוק שלי.
הרופאים נזפו בי אבל זה לא משנה לי. החלטתי לעשות את כל המאמצים שלי כדי שהתינוק שלי יוכל להמשיך הלאה ואם אלוהים מרשה ויברך לי את התינוק שלי בזרועותיי.
פחד נוסף הגיע כאשר בגיל 8 שבועות דיממתי. זו הייתה התחושה האיומה ביותר שחשתי בחיי. בעלי ואני הגענו כמעט לרוץ לבית החולים. אנחנו בוכים עד הסוף. סוף סוף הצלחתי לראות את התינוק שלי בבית חולים, עדיין לא הייתי מאומנת היטב אבל כבר יכולתי לראות שמתנועע בתוכי ועם ליבו פועם. באותו הרגע שמתי את כל הרצון הדרוש שהוא יהיה איתי.
אחרי הפחד הזה הכל התנהל כשורה. הציסטה מעולם לא נתנה לי שום בעיה והגיע הזמן למסירה. ב -4 בנובמבר 2007 עמדתי לישון ופתאום שברתי את המזרקה. זה היה רגע מרגש שאפגש סוף סוף את בני שחיכה כל כך הרבה זמן.
הודענו לכל קרוביי ורצנו לבית החולים. הרגש שלי נעלם כשאמרו לי שאין לי התרחבות, שצוואר הרחם סגור ושהם ימרחו תרופות כדי לגרום להתכווצויות ולהתרחבות. ביליתי את כל הלילה הזה בלי שינה. ואז הגיעו הכאבים אך לא ההתרחבות וככה החליטו להתאמן בניתוח קיסרי ובשעה 11:33 בערב. התינוק שלי נולד ב -5 בנובמבר.
לשמוע אותה בוכה זה הכי טוב בשבילי. בניתוח ההוא הם ניצלו את ההזדמנות להסיר את הציסטה והשחלה שלי. הרגשתי משהו מוזר לראות את זה כמו בגודל של אשכולית, אבל השלכתי את הפחד הזה לנצח. סוף סוף המלאך שלי הגיע לכדור הארץ.
ברגע שהיה לי את זה בזרועותיי, לעולם לא אשכח את זה, למרות שלא הצלחתי לקום בקלות בגלל הניתוח הקיסרי. נלחמתי למען ילדתי ותוך כמה ימים הצלחתי ללכת ולקחת אותו בזרועותיי.
היום הילד שלי בן 6 חודשים, זה הכי טוב בחיי. אני מודה לאלוהים על שהודיע לי להכיר אותו, על היותי אמא ונתן לי את ההזדמנות להיות איתי ולראות את החיוך שלו כל יום. הן המתנות הטובות ביותר שכל אחד יכול לאחל לה.
