אנו ממשיכים עם הקטע סיפורי הורים בהם הקוראים עצמם מספרים לנו את חוויותיהם עם ההתעברות, ההיריון, הלידה, החודשים הראשונים עם תינוקותיהם או פשוט חוויות שלהם עם יולדות / אבהות בכלל. אם אתה רוצה להשתתף, אתה יכול לשלוח את הסיפורים שלך אל [email protected].
היום יש לנו א סיפור שמח מאוד שם מספרת פטרישיה, האם, לבתה ולרי על חייה מאז שנולדה ואיך הם סיפרו לאבא המופתע.
מאז נובמבר 2006 אביך התבקש לצאת לטיול במקסיקו כדי לתמוך בפרויקט באותה מדינה, אז הייתי לבד כמעט שבועיים בדירה שלנו. הרגשתי מאוד חולה וסחרחורת אבל לא הקדשתי חשיבות לעניין כי הנחתי שמדובר בנגיף כללי. אבא שלך למרות המרחק, דאגתי מאוד למצב בריאותי ומכיוון שעדיין לא היו ימים מאחור, לא חשבנו שאני בהריון, אבל חווינו מחלה חולפת.
ב -2 בדצמבר 2006, כשהייתי לבד בדירה, צפיתי בטלוויזיה בסביבות השעה 17:00, היה זה שבת כשבאמצע חבילה של צ'יפס מרגריטה בטעם מנגל עם תפוח סודה הרגשתי ניתור רצתי פתאום לשירותים. הקאתי את כל מה שאכלתי. זה נראה לי מוזר, מכיוון שאני בדרך כלל לא מקיא אלא אם כן יש לי כאב ראש חמור.
בתחילה לא חשבתי כלום, כי לא רציתי להעלות את התקוות ואז להיות עצוב לדעת שאני לא בהריון. עם זאת, ביום שלישי שלאחר מכן, כשראיתי שהתקופה לא הגיעה וכבר איחרתי 8 ימים, החלטתי לקנות בדיקת הריון (שתן) ולעשות את זה בלילה.
אכן, כשעשיתי הופיעו 2 השורות לא יכולתי להאמין בכך, הודיתי לאל שהעניק לי את ההזדמנות להביא אותך לעולם, בכיתי המון אושר, הרגשתי שמחה עצומה שכיסתה את גופי לחלוטין והרגשתי את האישה המאושרת ביותר בעולם . לבד ובאותה שמחה בודדה שהצימה אותי התחלתי לתכנן כשאנחנו הולכים לספר לאבא את הבשורה הגדולה הזו שציפינו לה בכל כך הרבה אהבה ותקווה. בשעה ששנינו עבדנו באותה תקופה באותה חברה, הם ביקשו את נוכחותי במקסיקו כדי לתמוך באימונים לראש המנהל החדש של אזור התפעול של אותו אזור, כך שנמסר הכל כדי לספק את החדשות הנהדרות לאבא שלך. ואז לא רציתי לספר לאף אחד, אבל בעודי חולה, במשרד הם שאלו אותי, כי נראיתי נרגש ורצוף באי נוחות, כך שלא יכולתי להכיל את עצמי ורק אמרתי לאחד מחברי במשרד, שאותו באותו יום אחר הצהריים הוא נתן לך את המתנה הראשונה שלך.
זה היה פיג'מה לבנה וירוקה, יפה מאוד והמתנה עטופה מרהיבה לא פחות ... זה מילא אותי שוב בשמחה, וגרם לי לבכות המון. ביקשתי ממנו לא לספר לאיש כי רק לאחר שהעביר את החדשות הנהדרות לאבא שלך, היינו מספרים לכולם.
עכשיו, כדי למסור את הבשורה לאבא שלך, החלטתי לקיים את בדיקת ההריון ומכיוון שאבא שלך היה בן 12 בתאריך 12 בדצמבר, החלטתי לקנות לו כרטיס יום הולדת ולהעניק לו במתנה את הפיג'מיטה ואת מבחן ההריון. אתה ואני הגענו למקסיקו ב- 8 בדצמבר ובאופן מוזר הרגשנו מוזר מאוד, מכיוון שהייתי עם אבא שלך ונאלץ להסתתר עד 12 (יום הולדתו) החדשות הנהדרות האלה, הייתי חסר מנוחה, לחוץ, חרד, בקיצור ... רציתי לצעוק שאני הולך להיות אבא אבל הייתי צריך לחכות, לא יכולתי לפגוע בהפתעה הנפלאה הזו.
עם הגעת אביך הבחין בי גם רזה מאוד, נרגש ודאג הרבה. הוא אמר לי שעם בואנו לקולומביה נבקר אצל הרופא. היום המיוחל הגיע. השעה הייתה 11 בלילה. 11 בדצמבר 2006 כשהכנתי הכל בכדי למסור את החדשות הגדולות. באותו יום הם גם חוגגים את יום הבתולה מגוואלופה, ואז בשעה 12:01. החל מה 12- בדצמבר, אבק שריפה החל להישמע ברחוב, קמתי מייד רצתי למזוודה והוצאתי את המתנה.
אבא שלך עמד ללכת לישון כי הוא עבד בחדר המלון כדי לספק את הפרויקט הזה. הושטתי לו את הכרטיס. הלב שלי דפק ב -200%, כתבתי לו כמה שורות, שבחלק מהחלקים שלו אמרתי לו שאני יודע שאני חולה, שהוא לא דואג כל כך, שלמחלה שלי יש תרופה, (אתה תראה את הבובה היקרה שלי, את הפרצוף המדהים של שלך אבא כשקרא את השורות האלה הוא נראה מודאג), אבל בסוף המכתב הוא אמר לו שהמחלה הזו תצטרך להמתין 8 וחצי חודשים.
בקריאת החלק האחרון הזה, עיניו היו נפלאות, עיניו מלאות דמעות, גם שלי, חיבקנו, צחקנו, בכינו, צעקנו וחגגנו את הרגע הנפלא הזה. עכשיו הוא הבין למה אני כל כך לא טוב, כל כך נרגש, כל כך רזה. אחרי אותו רגע הכל היה אושר, זה היה 9 חודשים של אהבה, הסכמה, אהבה. הכנו את הכל לקראת בואכם ומאותו הרגע ועד ליום הולדתכם היו לנו ציפיות גבוהות, חרדות רבות, להוטות לפגוש אתכם.
היו לנו 2 מקלחות לתינוקות, אחד מחברינו מהמשרד ואחד אחר מהמשפחה. הם היו רגעים מיוחדים, מרהיבים, מתנות רבות, הרבה דמעות של אושר, הרבה רגשות יפים שהביעו האנשים שאוהבים אותנו ושמרות שהם לא הכירו אותך, הם גם הראו לך חיבה וחיבה. שבועיים לפני לידתך, בין אביך לביני, אנו מקשטים את החדר שלך, למרות שאנחנו לא המעצבים והארכיטקטים הטובים ביותר, אנו ממקמים הכל בצורה מושלמת, אנו מציירים את החדר שלך, אנו מקשטים את הקירות. החדר שלך היה מרהיב, הזמנו חברים ללכת לראות את יצירת האמנות שלנו (hehe). זה היה נפלא, עוד רגע בלתי נשכח.
יום הלידה היה היום הצפוי ביותר, היום הכי חשוב בחיים של אביך ושלי, היום בו סוף סוף ניפגש איתך, התכוונו לחלוק אותך עם כל המשפחה שלנו, אנחנו הולכים להיות איתך בינינו, יכולנו לתת לך הרבה חיבוקים, נשיקות, ליטופים, בקיצור זה היה היום שרצינו עם כל הרצונות שלנו.
לידתך התרחשה ביום חמישי, 2 באוגוסט, 2006 בשעה 8:33 בערב. זה היה בניתוח קיסרי מכיוון שבמשך כל אותו היום (משעה 7 בערב) הייתי בלידה אך מעולם לא התרחבתי, למרות שיש לי צירים.
לראות את הפנים הקטנות שלך, להרגיש שהצלחנו לראות את פרי האהבה שלנו מתגשם, זה היה הדבר הכי נפלא. ברוך הבא למשפחה הקטנה והחמודה שלנו! ב- 13 בפברואר 2008 אמרת בפעם הראשונה DAD. זה היה אושר עצום, אבא שלך בכה כמו שלא היה מעולם. הוא הרגיש שוב את האדם המאושר עלי אדמות, הוא רצה לאכול אותך בנשיקות, הרגשנו כל כך הרבה רגש. זו חוויה מדהימה. ב- 13 במאי 2008, (באופן מוזר זה היה גם 13) ומכיוון שיש לך כל כך הרבה תנועות, כבר התחלת לנקוט את צעדי הזחילה הראשונים שלך, סבתא שלך השאירה אותך לבד בעריסה וכשניסית לקום פגעת בראש הקטן שלך. כשהגענו ללילה בעבודה, אביך ואני הבנו את האירוע הזה, היינו מאוד עצובים. הברז הראשון שלך, למרות שהיה ברז קל, הרגשתי את לבי נשבר. עוד חוויה מדהימה, עוד תחושה שגורמת לך להרגיש את הקשר ההוא-אם-ילד. זה לא היה שום דבר רציני, אבל הרגשתי שזה סוף העולם.
היום לאחר כתיבת שורות אלה, יש לך 9 חודשים ו -14 יום ואנחנו מרגישים שכל יום אנחנו יותר מאוהבים בך, יותר מלאים באשליות, עם הרבה ציפיות להתפתחות שלך, לצמיחה שלך, לסביבה שלך. אנו חשים את ההורים הנפלאים, המאושרים והרגועים בעולם כי יש לנו את הבובה הכי יפה שקיימת על פני האדמה.
תודה לאל שהעניק לנו את השמחה בהיותנו הורים ואפשר לנו להרגיש את החוויה הייחודית והנפלאה הזו שעשויה להתקיים. ולרי, אנחנו אוהבים אותך!
