ב"ספר לנו את הסיפור שלך "הקוראים פותחים את ליבם ומשתפים אותנו בכל החוויות הקשורות ליולדות או אבהות שלהם.
ולחוויות אלה יש לפעמים את האורות והצללים שלהם, כמו המקרה של מריה שנאלצה להתמודד עם הריון והורות לבדה אך הצליחה להתקדם.
אם אתה רוצה לספר את החוויה שלך בגוף ראשון, בתינוקות ועוד נשמח לפרסם אותה. שלח לנו את הסיפור שלך ל [email protected].
שלום, שמי מריה והסיפור שלי מתחיל כשאני מגלה שאני בהריון ומעביר את הבשורה לאבא של התינוק שלי, ומקבל כתמיכה ראשונה ממנו הצעת הפלה, שם כבר היה לי חודש ו -5 ימי הריון, והצגת התכווצויות חזקות וחזקות יותר לכל תנועה שהוא עשה.
כפי שאתה יכול לקרוא, הגיוני שלא קיבלתי איוולתיות כזו, אך למרות הפחד שלי אמרתי: "לא תודה", וכך התחלתי לאכזב את עצמי יותר ויותר מהאדם שהיה אמור להיות אבי לתינוק שלי. נאלצתי להתמודד עם נוחות ההריון כמו בחילות והקאות מכל ריח, או אפילו תוכנית בישול הניבה את אותה השפעה, יחד עם העצב שגרם לי לדעת שטעיתי לתת לתינוק שלי כאבא אדם שאמר שהוא אוהב אותה, אבל באמת הדבר היחיד שעניין אותה היה האישה ולא התינוק. אז חייתי את ארבעת החודשים הראשונים להריוני עטופים בפחד לאבד את התינוק שלי בגלל התכווצויות מוקדמות. ולמרות שנחתי במיטה, הכאבים לא פחתו מהר ככל שרציתי. בכיתי כמעט כל יום וזה הוסיף לו שהמשפחה שלי לא ידעה אלא ללחוץ עלי לקבל את האבא, למרות שהוא לא דאג למצב, אלא שהוא השאיר את כל הנטל על אמי: דיאטה (עכשיו היו לי גם בעיות במעי הגס ותזונה בגלל הקאות, ולא יכולתי לאכול הכל) והסעות להתייעצות, בנוסף לטיולי חירום. לא עבדתי בגלל הסיבוכים הראשוניים. עונה לי מהרעיון שלתינוק שלי יש בעיה בגלל מצבי הרגשי. אז אתם יכולים לדמיין איך השתתפתי באולטרסאונד השלישי כשהייתי בת שלושה חודשים ושאלתי את הרופא מה היה ליבו של התינוק שלי, ואיך נרגעתי כשהיא אישרה שהיא תקינה. ואלוהים, אין להם מושג מהשמחה שפלשה לי כשאני יכולתי לצפות בה בפעם הראשונה. הדבר הקטן כל כך קטן שהוא גדל בתוכי, למרות רעידת האדמה הרגשית שעברתי וזה היה בסדר. כשבחמישה חודשים יכולתי לראות את זה כבר גמור ולגלות שהילדה הקטנה שלי באה, לשמחה שלי לא היו גבולות. מצבי הרגשי בזכות חדשות אלה התחיל לרדת. סוף סוף הצלחתי לחיות את ההריון שלי בגעגוע, בשמחה וציפייה ממה שהאדם הקטן הזה, אלוהי, הולך להשאיל לי כל עוד הוא רוצה שאמלא אותה בכל האהבה שניתן לתת לתינוק. ב -2 בינואר עברתי לשליטה ואמרתי לרופא שמאז 31 בדצמבר אני מרגיש לא בנוח עם משקל נמוך וצירים זעירים. הוא בדק אותי כדי לאשר שהילדה הקטנה שלי בהחלט נמצאת בתפקיד אבל עדיין נעדרת. מהייעוץ הלכתי למרכז קניות ברגל שנמצא במרחק של כ- 15 רחובות מכיוון שניצלתי כל סיבה לטייל וכך לא סבלו מסיבוכים במהלך הלידה כפי שהמלצתי בקורס המונע. ואני אומר לך שבזמן שאני רואה את בגדי התינוק, מתחשק לי להשתין ושנרטבתי. בנוסף לקוליק הלכתי לשירותים: הו הפתעה, הייתי מוכתמת בדם. הרגשתי עליזה ועצבנית. כמובן שחשבתי שהגיע הזמן לפגוש את הילדה הקטנה שלי. מיד אמרתי לאמי שבזכות אלוהי היא מעולם לא נטשה אותי והיא תמיד ליוותה אותי לחזור למרפאה, להגיד לי שבהחלט הייתי בתיכון ושמעכשיו זה יכול להיות בכל עת. אז הם השיבו אותי לביתי. זה היה כשהמשפחה שלי הייתה יותר מתמיד מודעת לביטויי, שאם אני הולכת לישון. במיוחד שבזמן ההריון לא שינה אותי ביום. השתתפתי ביום הולדת חמש עשרה ב- 5 בינואר, ורקדתי עד שרגלי נסדקו. השכנים העירו איך זה שרקדתי אם זה כבר היה בכל רגע שהוא מאיר, אבל המשכתי עד שלוש לפנות בוקר. כמובן שמשם התחיל להתגבר עוד קצת אי נוחות, ובשביעית אספתי את קישוט חג המולד במהלך היום עם הכיווצים שליוו אותי. נרגעתי עם אמבטיות מים קמומיל חמים. משפחתי לא תפסה אותה בפעמים שהיא נכנסה לשירותים. סיימתי וקשטתי במוטיבים של קרנבל, מכיוון שאני קניון גאה, וככל שהם התגברו הלכתי לטייל. הלכתי לישון בשעה 10 בלילה ובסביבות 12 התחלתי ללכת לשירותים כל 10 דקות. ואז הודעתי לאמא שלי. הגענו למרפאה בשעה 2 בבוקר של 8. בדקתי והייתי בגיל 3, והעצב שלי כשהרופא התורן אמר לי שיש סיכוי שאצטרך לעבור ניתוח C כי הצוואר שלי היה גבוה מאוד ו האגן היה צר. חשבתי עם כל התרגילים שעשיתי כדי שזה לא יקרה, אבל בערך בשעה ששמו את האוקסיטוצין ותפסו שהכל בא. לרגע חשבתי והרגשתי שלא אוכל ללדת את בתי בגלל החרדה, אבל יכולתי. זה כאב אבל יכולתי. ובשעה 10:10 בבוקר ב- 8 בינואר, 2008 הילדה הקטנה שלי הגיעה עם העיניים פקוחות לרווחה וכשהיא הונחה לידי בפעם הראשונה כששמעה את קולי, היא נתנה לי את המתנה של החיוך הכי יפה שהם העניקו לי בשלי החיים והתחלתי בעבודה של אימא שלי חד הורית מאז שאביה התוודע אליה 9 ימים אחרי שנולדה למרות שמשפחתי מייד סיפרה לה על האלום. ועד היום זה לא הופיע שוב. לילדה הקטנה שלי כבר יש 3 חודשים ו 24 יום וזו שמחה שלי. למרות שאני קצת עצוב מאז שהתחלתי לעבוד ואני מבלה 10 שעות מזה. וברוך השם הם כבר לא כי יש לי משמרות בוקר ואחר הצהריים כדי שאוכל לבלות איתה. היא יפה, עליזה, מדברת ורקדנית טובה כברנקווילה שמכבדת את עצמה. הוא נגע בי לבד בלי בן זוג ובלי אבא לבת שלי, אבל הם לא יודעים איך אני מודה לאל שלי כל יום שהוא נתן לי את נתח הבשר הקטן הזה שמעודד אותי כל בוקר עם חיוך גדול כשהוא שומע את קולי או כשאני חוזר מהעבודה והוא מתעורר מייד הוא מקשיב לי. וככה נכנסת לחיי הילדה הקטנה הזו עם העיניים הגדולות והלאות העונה לשם אדריאנה מילנה.
