במשך שנים רבות לא היה ידוע שיכולים להיות מקרים של דיכאון בקרב ילדים. רק בשנת 1975 הודה קיומה של מחלה זו באוכלוסיית הילדים. כיום שכיחות הפתולוגיה הזו גדלה בסביבתנו, ולכן בשנים האחרונות היא גדלה ל 8% או 9% מאוכלוסיית הילדים, דמות לא זניחה. זה שכיח יותר במין הנשי.
אך עדיין קיימת בעיה גדולה כיום בכל הקשור לגילוי המקרים הללו, ולכן אנו מוצאים זאת 70% מהילדים והמתבגרים הסובלים מדיכאון או סוג כלשהו של הפרעה רגשית, הם לא מאובחנים. יש כמה סיבות לכך. אחת מהן יכולה להיות, כאמור, ההכחשה שילדים יכולים גם הם להיות מדוכאים, מה שמוביל להתעלמות מהפתולוגיה הזו. קשה מאוד גם לאבחן מדוע התסמינים שונים מאלה של מבוגרים. סימנים אופייניים לדיכאון בילדות הם: עצב, עצבנות, אנהדוניה (אובדן הנאה), בכי קל, חוסר חוש הומור, תחושת לא להיות נאהבים, הערכה עצמית נמוכה, בידוד חברתי, שינויים בשינה, שינויים בתיאבון ו משקל, היפראקטיביות, דיספוריה והדעת אובדנות. בנוסף, האבחנה נעשית קשה יותר מכיוון שילדים לא "ממלים" את הדיכאון.
בין 20 ל- 50% מהילדים הסובלים מכך יש היסטוריה משפחתית. אם ההורים חולים במחלה ההסתברות עולה ל 50%. גורמים נוספים המשפיעים גם הם: חוויות שליליות בילדות, אינטראקציה גנטית וסביבתית וגורמים פסיכוסוציאליים.
פרוטוקול גילוי מוקדם בוצע כדי לנסות לאבחן אותו ולטפל בו בהקדם האפשרי. לדבריו, ההיבטים בהם עלינו להקדיש תשומת לב מירבית הם: תלמיד טוב שהופך להיות מאתגר וקשה, פוביה בבית הספר, רעיונות הקשורים לאסונות ומקרי מוות, דמורליזציה וחוסר כיף, ותלונות עם תסמינים גופניים המייצרים ביקורים מרובים ב רופאים שונים
גילוי מוקדם זה חשוב מאוד מאחר ובמספר גבוה של מקרים, דיכאון המתחיל לפני גיל 18 נמשך בבגרותו.
