אחד האתרים שמעניקים לי השראה ביותר ועוזרים לי להרהר על החיים בכלל ועל עמדותינו הוא "חכמת לוז" שמפרסמת ושולחת בדואר בכל יום רביעי. סיפורים קצרים למבוגרים, לעזור לנו להיות אנשים טובים יותר, ולכן הורים טובים יותר.
הסיפור שאני מציג היום נקרא "דע כיצד ללמוד"ואני חושב שזו תמונה ברורה של כמה החשובה הדוגמא שלנו לילדים שלנו.
אם לקחה את בנה למהטמה גנדי והפצירה: "בבקשה מהטמה, דחוף את בני לא לאכול סוכר." גנדי, לאחר הפסקה, ענה: "תביא לי את בנך בעוד שבועיים." כעבור שבועיים היא חזרה עם הבן. גנדי הביט לעומק עיניו של הילד ואמר, "אל תאכל סוכר." אסירת תודה, אך מבולבלת, שאלה האישה, "למה שאלת אותי שבועיים? הייתי יכול לומר את אותו הדבר לפני! ". גנדי ענה:" לפני שבועיים גם אני אכלתי סוכר. "
אני חושב שהמוסר השכל ברור ובוטה. ואני זורק לך שאלה האם אתה חושב שאנחנו דוגמאות טובות לילדינו?
- למה כל כך הרבה הורים עשן מלפנים מהעגלות של תינוקות ופעוטות או מדוע נשים בהריון מעשנות?
- כמה פירות וירקות האם אנו אוכלים מבוגרים?
- איך יהיו הילדים הגדולים קוראים אם 50% מהספרדים רק קראו?
- האם אנו מנחמים את התינוקות שלנו כשהם בוכים או נתנו להם לבכות אז הם לא מפנקים את עצמם ולומדים לשרוד לבד?
- נמצא שם אהבה, הבנה ושלום בכל הבתים שלנו?
- האם הורים מכבדים את המורים / המחנכים של ילדינו או אינם מאפשרים להם?
כל מי שעונה בשקט ואיך אנו אמורים להיות בוגרים בוגרים, שכולנו פועלים בהתאם: ככה אני רוצה שהבן שלי יהיה, ככה אני צריך להיות ולפעול.
רק תזכירו לנו משהו חשוב: הדוגמא לא פועלת בשלט רחוק או גלי קוונטים. הדוגמא זקוקה לנוכחות פיזית. הרבה יותר משעתיים של איכות.
בהצלחה לכולם. זה לא קל ואינסטין כבר אמר את זה:
"הצבת דוגמא אינה הדרך העיקרית להשפיע על אחרים; זו הדרך היחידה "
