נותרו רק 24 יום לפני תאריך היעד שלי או להשאיר חשבונות, כמו שאומרים. לבסוף, אחרי כמעט תשעה חודשים, הרגע הגדול מגיע.
עברו שבועיים מאז שלחו אותי למנוחה, שלמעשה השלמתי רק את השבוע הראשון ובאמצע הדרך. אמהות העולם: אל תעקוב אחרי הדוגמה שלי!
למרבה המזל, אני כבר עוברת את שבוע 37, כך שאם נולדתי עכשיו זו תהיה לידה "מונחית", שכבר משאירה אותי הרבה יותר רגועה.
לפעמים, נראה כי לידה קרובה ואחרים, שהילדה כל כך נוחה שם, עד שאין לה שום תוכניות להגיע לעולם הזה כרגע. לפני מספר ימים הייתה לנו אזעקת לידה כוזבת. עם התכווצויות כל עשר דקות במשך שלוש שעות, אני ובעלי יצאנו עם שחר לבית החולים כדי לצאת מספק, אבל בתחושה שזה לא הזמן. וכך היה. חזרה הביתה.
משם בעלי מכריח אותי לענוד שעון על פרק כף היד, שלעולם לא אעשה, כדי לשלוט על תדירות הצירים.
אבל בואו נדבר על רגשות. מצד אחד אני מרגיש את החרדה מהמפגש איתה, לראות את פניה וכבר יש לה את הידיים שלי.
אבל מצד שני, אני מאוד נוסטלגי לדעת שבקרוב לא יהיו עוד מעי בטן, שזה כבר לא יהיה בתוכי זז ושנגמר התועלת הבלעדית שיש רק לאמהות.
אני אגיד לך איך זה הולך. אולי בפעם הבאה נהיה שניים.
