החל מגיל שישה חודשים ובין שנה, יש ילדים שיש להם נשק כדי להסב את תשומת ליבם של הוריהם: לשביתה עצמית. בגיל צעיר, תינוקות לא יודעים לווסת את התנהגותם וכשהם חשים תסכול או כועס מאוד, אחת הדרכים לבטא את מה שהם חשים היא מכה את הראש ברצפה, בעריסה או בקיר, מושך שיער או מנסה להקיא. זו התנהגות שלמרות שאינה תכופה במיוחד ואינה סימפטום של הפרעה או חריגה מדאיגה עבור ההורים. אם הילד הפועל בצורה זו זוכה לתשומת לבם של מבוגרים הופך לחלק מהרפרטואר ההתנהגותי שלו ויהיה קשה יותר לחסל אותו.
הדבר החשוב הוא למנוע התנהגות זו להפוך להרגל. אין הכרח "להזניח" או "להתעלם" מילד שנפגע מכיוון שהוא עלול להיפגע. אם הילד מתפתח בסביבה של כבוד, מותק, נשמע ומתקבל בברכה, בטח שהוא לא יצטרך ללכת עד קצה ההתקפה. לפני פרק מסוג זה, הדבר הראשון הוא לא להיות במצוקה כדי לא להעביר יותר מצוקה לילד, יש להפגין שלווה. רצוי לנסות להסיח את דעתו בפעילות אחרת השונה מזו שגרמה לו לכעס. חשוב מאוד להכיל אותו ללא דרמה כדי למנוע ממנו להמשיך להכות את עצמו. פעמים רבות זה עובד לקחת את זה בכתפיים (כדי למנוע מכות) ולהגיד ברוגע "אני לא אוהב שאתה עושה שאתה פוגע בעצמך." אסור לנו להיכנע אם זה גחמה. פעם זעם נעלמים אנחנו יכולים לקחת אותו בזרועותיו ולפנק אותו.
על ההורים לשקף ולהתבונן במצבים בהם מתרחשת תוקפנות. סביבה עוינת, עם ויכוחים וצעקות או הקשר בו הילד חש ללא השגחה וצרכיהם אינם מכוסים יכולה לעורר התנהגות מסוג זה. זו שיחת תינוקות כי משהו קורה בבית.
מצד שני, אם ההתנהגות הופכת תכופה מאוד, כפייתית, ישנם שינויים אחרים כמו שינה לא סדירה, חוסר תיאבון, קריאות לא מוצדקות, יתכן שיש יותר משיחת השכמה ומומלץ להתייעץ עם רופא מומחה.
