בתי ספר הם מקומות שילדים ילמדו, אך הם גם יכולים להתרועע ולהתיידד. אחרי המשפחה זו הסביבה הקרובה ביותר בה ילדים מתקשרים עם ילדים אחרים ויוצרים חברויות שעשויות להימשך כל החיים.
מגמה פדגוגית כלפי מעלה במכללות רבות, במיוחד במכללות הבריטיות (כולל זו בה השתתף הנסיך ג'ורג ', יורש העצר של אנגליה) היא זו של אוסרים על ילדים להביא "חברים הכי טובים" בבית הספר כדי להימנע מפגיעה ברגשותיהם של חברי כיתה אחרים. במקום זאת, הם מעודדים את התלמידים להיות נדיבים עם כולם, מעודדים שילוב ונמנעים מלהביא רגשות הדרה בקרב ילדים.
זוהי צורה שמייצרת דעות מכל הסוגים, ולכן נראה מהם הטיעונים בעד ומי נגד הקמתה בכיתה.
בעד: הכללה ורבים רבים יותר
תומכי מגמה זו מבטיחים כי בדרך זו כל הילדים מרגישים כלולים באותה רמה בקבוצה. אין חבר הכי טוב, אלא חברים. עודדו ילדים ללמוד להיות נדיבים עם כולם ולהימנע מתחושות החזקה כלפי חבר מועדף.
המונח "החבר הכי טוב" נחשב, כשלעצמו, בלעדי, מכיוון שהוא מרמז שלא כל הילדים תופסים את אותו מקום של פריבילגיה, ומצד שני, יהיו גם "חברים גרועים יותר". מי שתופס את המקום המיוחד הזה לילד אחר מרגיש כלול ומוערך, ואילו מי שאינו "החבר הכי טוב" של מישהו מרגיש מודר.
מצידו, על ידי מניעת סגירת ילדים לחבר יחיד והדרה של אחרים, חוגים חברתיים מתרחבים, תורמים להיות יותר כוללני ופחות ביקורתי.
חברויות משתנות לאורך החיים, לכן הם מאמינים שחיובי להכין ילדים לדעת כיצד לנהל את השינויים הללו ללא סבל ערך ידידות רב.
נגד: מקדם שטחיות במערכות יחסים
מצד שני, אחת הביקורות הגדולות ביותר על מגמה זו היא שהיא מטפחת שטחיות ביחסים למנוע מילדים לבנות ידידות איתנה עם ילד אחר. בגלל בעיות זיקה, כמו שקורה למבוגרים, ילדים נוטים גם להימשך לילד מסוים איתו הם מזייפים קשר מיוחד.
לבתי ספר רבים בארצנו יש כלל לערבב שיעורים מעת לעת (לרוב כל שנתיים), בתיאוריה לטובת חברותיות ולהרחיב את מעגל החברויות.
אך לא כולם בטוחים שמדובר במשהו מועיל, או שזה רק אמצעי שרירותי שמפריד ילדים מקבוצת החברים שלהם, יוצר סביבה עוינת ושודד מהם את ההזדמנות ליצור קשרים קרובים יותר.
דעתי: להוסיף חברויות בנדיבות
אם אתה שואל אותי מה דעתי אם אני חושב שבתי ספר צריכים לאסור על ילדים להוליד חבר טוב, הדבר הראשון שאני אומר זה שאני לא אוהב את המילה "אוסרים", הרבה פחות משהו יפה כמו להתיידד.
אני גם לא אוהב לדמיין את המונח "החבר הכי טוב" כי אני חושב להיות עם חברים מיוחדים, קרובים ובטוחים זה דבר נפלא. זה יוצר איחוד חזק מאוד עם אותם חברים מיוחדים, קשר שמאחד אותנו איתם לאורך כל החיים, ללא קשר למרחק או לזמן שחלף. מי שיש לו חבר טוב, מבין אלה שיש להם רק אצבעות יד אחת, יודע היטב.
עם זאת, אני חושב שלהיות חבר טוב או חבר מיוחד זה לא בלעדי שיש הרבה חברים. פשוט, עם אותו אדם או עם אותם אנשים (זה לא צריך להיות סתם אחד) יש לך קשר של זיקה גדולה יותר, אינטימית יותר וקרובה יותר.
כמו במבוגרים, לילדים אין אותה רמת ידידות עם כל ילדי הכיתה, עם חלקם בעלי זיקה רבה יותר מזו של אחרים. זו הסיבה שמומחים מסוימים ממליצים לעודד שבמקום חבר הכי טוב, לילדים יש קבוצה של חברים קרובים.
לסיכום, אני מאמין שילדים יכולים לחוות את החבר הכי טוב או החברים הכי טובים (בוא נקרא להם חברים מיוחדים) ובאותו הזמן להיות חביבים ונדיבים כלפי חברי כיתה אחרים. המפתח הוא לא לאסור יצירת קשרים קרובים יותר, אלא ב ללמד אותם ערכים של הכלה, סובלנות, כבוד וחברות כדי למנוע מכל קבוצה להרגיש מודרנית.
כמובן שלבית הספר יש תפקיד חשוב מאוד, אך במקום לאסור עליו, עליו לעודד ילדים לבנות מערכות יחסים חיוביות עבור עצמם ועבור הקבוצה בו זמנית. וסוגיה חשובה נוספת היא שההורים מהווים דוגמא לסוג היחסים שיש לנו עם חברינו שלנו.
מה אתה חושב על מגמה זו די נפוצה גם בחלק מבתי הספר במדינה שלנו?
