ובכן, כן, בכל יום נתון, כמו שאומר שירו של זמר-כותב שירים מסוים, יכול להיות שזה יום שלישי, מה העניין, יכול להיות שזה היה יום רביעי ... המקרה שהוא בא בבת אחת. הקטנה שלך או ילדת הנשמה שלך הפסיקה להיות תינוקת נפלאה, להיות מה שאתה ברור הוא יהפוך לנער הצעיר הבא בבית.
כן, נראה שהשישה הגיעו ואיתם המרד (שוב). אולי הייתם בני המזל שחייתם בשקט מהשניים הנוראיים או אולי מהרגילים שכמו רובנו סבלנו מהשניים, השלושה, הארבעה וכמובן החמישה. ובכן, נראה שזה עתה נכנסתם (טוב, הבן או הבת שלכם עשו את זה), אתם תהיו בצד של הרעים, במה שאפשר לכנות פרוטו-גיל ההתבגרות. (המצאתי את זה, אבל זה מתאים מאוד)
ואיפה התינוק שלי?
ובכן, התינוק שלך לפני שנים שנעלם לפנות את מקומו לילד יפה, שהיה לו התפרצויות זעם וגילה בהדרגה את עולם היד שלך.
אבל עכשיו התינוק הגדול הזה, בוא נקרא כך, הפך בחזרה לאדם קטן שממשיך לגלות את העולם בכל צעד שהוא עושה, רק שכל אחד מהצעדים האלה הוא כבר לא אתה שמחליט אותם. עכשיו זה זה שמחפש מקום בבית, בבית הספר, במשפחה ... הוא כבר לא חלק ממך, כביכול, עכשיו הוא עוד אחד במשפחה ומחפש את המרחב שלו, שהוא קטע ראשון ממה שיגיע שנים לאחר מכן עם ההתבגרות.
מחפש חור
הוא אמר לפני כן שהילדים שלנו הם כבר לא התינוקות שנחשפו בכל הבית, עוברים ממקום למקום, רוצים הכל כמו שלהם וביקשו את תשומת ליבם של כל מי שנתקל בהם. כעת, הם ממשיכים מפה לשם, אך עם אזהרה אחת הם מחפשים את מקומם, העולם הקטן שלהם איפה שהם עצמם, היכן שהם ייחודיים. וזה לא שלפני כן הם לא היו בשבילנו, אלא שעכשיו הם אלה שמממשים זאת.
זו הסיבה שרגעים אלה האוטונומיה שלהם מקבלת ערך חשוב מאוד, מכיוון שזה יהיה דרכו שם הם ימצאו את המשמעות של שייכות למשפחה, למשפחתך.
דוגמא נוספת שלפחות נראה לי ברורה בגילאים אלה, היא כאשר אחים גדולים מחקים הורים נותנים או מחלקים עבודה לילדים קטנים יותר. וזה שהתועלת שם היא הדדית, המבוגר מביא תועלת על ידי חיזוק הבור שלו וחיקוי התפקידים של הוריו והקטן מתחיל את מסעו להפוך למישהו יותר אוטונומי (בל נשכח שהילדים שלנו בדרך כלל הולכים הרבה יותר רחוק מהרגיל אנחנו בדרך כלל הולכים).
בעל אוטונומיה פירושו שאחרים סומכים עליך
זה לא סתם שילדינו לומדים להציב מדיח כלים, לעבור את המטאטא, לצאת לגן המשחקים בלי שנפקח על עצמנו בכל צעד שהם עושים. אוטונומיה מרמזת על אחריות שתואמת את אמוננו בהם, דבר שאנחנו בדרך כלל הולכים אחרי ילדינו.
ביטויים מהסוג: "תן לי לעשות את זה, שאתה לא יודע", "צפה שאתה קטן", "אתה רואה איך לא יכולת לעשות את זה," הם אומרים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. עם משפטים כאלה אנו אומרים להם שכישלון הוא רע, שהם לא מסתדרים בעינינו ואני לא חושב שיש משהו קשה יותר בגיל הזה שבעיני ההורים שלך מרגיש שהם לא סומכים עליך.
כולנו עושים טעויות, כולנו טעינו בזמן כלשהו בתהליך הלמידה שלנו, זה מבוסס על טעויות ככל שהאנושות התקדמה. אני לא אומר שאנחנו נותנים להם לעשות את הדבר הראשון שעולה בראש, אנחנו מבוגרים וחובתנו לנתח מה הם יכולים לכסות ומה הם לא יכוליםאבל תמיד יש לזכור כי פעמים רבות ילדינו יוכלו להפתיע אותנו וכי ככלל, אנו רואים אותם פחות מסוגלים למה שהם ובעיקר למה שהם מרגישים.
עימותים עם סמכות
אחד הדברים שהכי מושכים את תשומת ליבי בשלב זה, בייחוד שזה היה משהו שקרה בן לילה, הם העימותים לפני הכללים, שלדבריו, הם תמיד לא הוגנים. הוא מעולם לא היה ילד של התקפי זעם או עימותים ישירים, זה לא שהוא תמיד ציית אבל אני לא יכול לומר שהוא לא ציית במיוחד והרבה פחות הגיב. אבל עברנו לילד אשר הוא מסרב בתוקף לציית אם הוא לא תואם את תוכניותיו. זה לא רק שהוא מתמרד כנגד מה שהם מבקשים, זה שהוא מביע, באופן פחות או יותר מגושם, את רצונו להיות ייחודי, לסמן את המרחב שלו.
הם לא מבוגרים, הם אפילו לא מגיעים לבני נוער, אבל מה שברור הוא שהם כבר לא התינוקות שיום אחד שנינו חטפנו. הם גדלו וטוענים למרחב שלהם, הפער שלהם בינינו לשם מתחיל עוד אחד מהמשימות הקשות של ההורים, לארגן מחדש את המשפחה, לתת חללים חדשים ושאיש לא ייפגע.
