בונמי לדיתן, אם וסופרת הספר 'הפעוט הכנה' הטיל פצצה בפייסבוק בנושא שמדאיג הרבה הורים בזמן האחרון: חובות פוגעניות.
האם שיתפה המכתב ששלח למורי בתו ואמר להם שהוא לא יעשה שיעורי בית יותר בבית. אין ספק, משהו שהורים רבים היו רוצים לעשות, או שהם חושבים על זה, אבל הם לא פשוט עשו את הצעד. האם היית עושה משהו כזה?
במכתב כתוב:
"מאיה תפחית בצורה דרסטית את כמות שיעורי הבית שהיא עושה השנה. היא הייתה לחוצה מאוד והיא מתחילה לסבול מתסמינים גופניים כמו כאבים בחזה וקמה בשעה 4:00 בדאגה לעומס העבודה בבית הספר.
היא לא עומדת מאחורי האקדמית ונהנית מאוד מבית הספר. התייעצנו עם מורה ומטפל הציע להקל על עומס העבודה. הכנת 2-3 שעות של שיעורי בית לאחר ההגעה הביתה בשעה 4:30 משאירה לך מעט מאוד זמן פשוט להיות ילדה או ליהנות מהזמן עם המשפחה שלך ואנחנו רוצים למנוע ממך לשקוע בדיכאון בגלל זה. תודה שהבנת. "
המכתב מלווה טקסט המשתרע בנושא. נשאלת שאלה שגם אני שואל את עצמי כל יום:
"היא בבית הספר כל יום משעה 8:15 בבוקר עד 16:00. מישהו מסביר לי למה עליה 2-3 שעות של שיעורי בית לעשות כל יום?"
הוא עושה את שיעורי הבית שלו עד 6.30, אחר כך ארוחת ערב, ואז שעה להירגע (או לסיים את שיעורי הבית) לפני שהוא הולך לישון. האם זה הגיוני? האם זמן המשפחה אינו חשוב? האם לא חשוב לפנות זמן להירגע בבית? או שמא עלי להפוך לאלכוהוליסט בן 10 בעבודה? "
אני לא יכול להסכים יותר. אם לאחר השהות בבית הספר 6-7 או 8 שעות ילד עדיין צריך להכין שיעורי בית בבית, זה סימן ברור שמשהו נכשל. ברור שלמורים, לבית הספר או למערכת החינוך יש בעיה קשה אם יום הלימודים לא מספיק בכדי לתת את התוכן שעליו לתת. אבל כישלונות אלה אינם חייבים לשלם על ידי ילדים.
לילדים יש את הזכות לשחק, בשעות הפנאי, לבלות עם משפחתם מבלי להרגיש כל הזמן את הנטל של שיעורי הבית. הבת שלי ישנה קטלנית כשהיא עוברת בחינה למחרת או שלא סיימה את שיעורי הבית באותו יום.
ישנם סוגים אחרים של "שיעורי בית" שילדים צריכים לעשות כמו ביקור במוזיאונים, מחקר בנושא שהם נלהבים ממנו, קריאת ספרים, צפייה בסרטים, משחק בחוץ, משחק ספורט ... בכל מקרה, הרבה דברים שילדים עוזבים לעשות זאת בגלל תקורה של חובות יומיומיות.
להורים זכות להחליט מה ילדינו עושים בבית
בתפקידו הוא בסופו של דבר אומר:
"אני מניח שאדע משהו על בית הספר שלך מחר. יש לנו כמה החלטות לקבל. אבל זה שיעורי בית נטולי שיעורי בית ולא אכפת לי מי יודע. הבת שלי צריכה להיות ילדה".
אני מרגיש כל כך מזוהה עם האם הזו. בתי הבכורה סובלת אותו דבר בשיעורי בית (בבית כבר נקטנו בפעולה, אני אגיד לך יותר לעומק). שעתיים שלוש ביום של שיעורי בית בתוספת סופי שבוע שהושכנו על ידי הלימודים. אמרנו מספיק!
אני מאמין שההורים עלינו להעז לעשות את הצעד כשאנחנו רואים שילדינו מתקשים. יתרה מזאת, חובתנו לעשות זאת. עבורם.
זה לא מרד ולא מדובר על דיסקרדיט או תקיפה של מורים. זכותנו (וחובתנו) להחליט מה ילדינו עושים בבית. לוח הזמנים של בית הספר הוא לא התחום שלנו, אנחנו לא חושבים על איך לוח הזמנים מסודר בבית הספר, אלא בזמן שהילדים בבית, מה שנעשה זו החלטת ההורים והילדים.
